האמת עירומה

פיגמליון היה פסל, אשר מצא פגמים רבים בנשים, עד אשר בייאושו הגובר, גמר אומר שלא לשאת אישה. פיגמליון התאהב בונוס ובכשרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב בדמותה, דמות אישה מושלמת. דמות האישה שהוא יצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת. פיגמליון התייחס לדמותה כאל נסיכה, הלביש אותה, נתן לה מתנות ואף הושיב אותה על ספה יקרת ערך.

בעת הילולת ונוס, לאחר שקיים את כל גינוני הטקס הנדרשים, התפלל פיגמליון לפני המזבח וביקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו לאישה. ונוס שמעה את תפילתו ונענתה לה. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל נדהם לגלות כי היא פוקחת את עיניה ומתעוררת לחיים. פיגמליון קרא לה גלתיאה. ונוס נתנה את ברכתה לנישואיהם של פיגמליון וגלתיאה, בנם שנולד נקרא פאפוס, שעל שמו נקראה העיר המקודשת לאלת האהבה והיופי, ונוס.

(סיפורם של פיגמליון וגלתיאה משמש עד היום כמשל לנבואה המגשימה את עצמה, תופעה המכונה על ידי הפסיכולוגים כ"אפקט פיגמליון").

** ואולי הבעיה היא דווקא בעיה ביחסם של הילדים הבוגרים אל הוריהם, אלא בעיה של בני האדם כמין אנושי, שמחמיץ ואינו מתייחס מספיק או בכלל למה שאנושי, חסר ישע, חלש וזקוק לתמיכה רגשית ואמפטית - בזולת; ובמקום זאת מתייחס לאחר בתערובת של ניכור ותועלתניות: האחר כמישהו שניתן להיעזר בו, ומעבר לזה הלב נותר כלפיו קר. וזו אולי ההחמצה הגדולה ביותר של רובנו: ההצטננות הזו, הקור הזה של הלב, כלפי הלז.

***דבר דומה קורה בנישואין; השלב הראשון, ההתאהבות,נפסקת בדרך כלל בשלב כזה או אחר (כשלושים ושישה חודשים, טוענים הפסיכולוגים), ואמורה לפנות את מקומה למאבקי כוח או ניכור במקרה הרע ולידידות במקרה הטוב.


ואני שואלת? - איפה אנחנו בסיפור הזה? יצירתיות, מנהיגות, אהבה, למה ללכת שבי אחר החולשה? , זוג לדעתי צריך לבנות לעצמו מנוע רזרבי משוכלל שייתפקד בעיתות סופה.