האמת עירומה

לפגוש בן אדם שווה זה כמו לזכות בטוטו 15 בפרס הגדול, אחרי שאף אחד לא לקח את הפרס כל המחזור! להיות מוקף באנשים שווים זה לוקסוס 😄

* התראת פוסט שווה!


בחיים המתכלים שלנו, אנחנו פוגשים אלפים של אנשים, לפחות אני פגשתי.
מעטים מהם, ברמה של אולי יד אחת, או להיות לארג'ית עם הקארמה בשתי ידיים ניתן לספור אותם במהלך חיים שלימים. בתכלס אתה פוגש בן אדם שווה שהוא זר לך, אחד או שניים, גג שלושה.

כשאתה פוגש בן אדם שווה, אתה לא מהמר עליו ולא איתו, אתה מתנהל בפול אינטגריטי ומכבד אותו כמו כורה שמתרגש כאשר הוא מצא יהלום 14 נקודות.


כשאתה פוגש בן אדם שווה, אין מקום להשפלה, אין מקום לדריסה, אין מצב שאתה לא רואה אותו! אתה מחבק בן אדם שווה לחיים שלך כי החווייה הכי חזקה שיש בחיים, היא אנשים.

אין כמו בן אדם נוסף שיכול להתמיר איתך את החווייה הכולית של החיים ולא משנה באיזה תחום, מספיק שאדם זה יגרום לך להרגיש נאהב, חבר, רצוי. לא עם כל אחד כזה צריך להתחתן, לפעמים אף מכירים בן אדם שווה מאותו זוויג. לפעמים בהפרש גילאים עצום. מה זה משנה?

כשאתה נתקל בבן אדם שווה, לא משנה מה גילו, מה מקצועו, מהן אורחות חייו. מהרגע שהבנת שנתקלת בבן אדם שווה תראה לו כמה שווה אתה בעצמך כדי שהוא יישאר איתך ואתה תישאר איתו.
החיים זה פסססט ונגמר! מתוקף כך אתה לא הולך להעביר את החיים בפשרה ובטח לא בכל תחום ובטח ובטח לא בחברת מי אתה רוצה להיות, לפחות ככה זה אצלי.

אז עדיף להעביר אותם עם אנשים שהם בני אדם ועם בני אדם שווים!


***אבל מה לעשות***

אני מבטיחה שאם יש משהו שאני שונאת לעשות! זה לעשות רע.
להשתמש בדחפור ובמכבש שאני זה שם אותי במקום מאוד דורסני ומאוד משוכלל.
מקום בו אני מקיזה דם וכבוד של המושא.
אני לא אוהבת את זה. אני לא זקוקה לזה. אין בחומרים האלה של הרוע שום דבר שמדבר אלי.
זה לא מגמיר אותי.
המוח שלי לא משחרר מזה אנדרופינים.
אגו ממילא אין לי, אבל בכבודי זה פוגע גם כן ועל כך אני מתעבת את מי שגורר אותי לשם.
עוד יותר מהסיבה שהוא נתן או העניק לי ברוב כסילותו ורוע ליבו.

נולדתי לאהוב. יש בי אהבה מטורפת לחיים, לאנשים, לבעלי חיים (לויסקי לחופשות מדוגמות ואיזוטריות.. טוב אי אפשר בלי צחוק פתאם תפסתי את עצמי בפאתוס מטורף)

"פעם" כשהייתי קטנה האמנתי שכל האנשים טובים, זה היה עד לא מזמן. החזקתי באמונה הזו (איך הגעתי לעמדה הזו ולאמונה הזו זה נושא לפעם אחרת)

היום, שזה גם לא מזמן יחסית, אני יודעת לזהות רוע, דורסנות, רמיסת כבוד, שקר, מניפולציות.
אבל לא מזהה עדיין מספיק מהר, יען כי השאריות של האידיליזציה לטבע האדם עדיין לא נוקו ממני קליל.

אני גאה בעצמי שאני מסוגלת היום לחתוך קשרים עבותים של 30 שנים.
אני גאה בעצמי שאני לא עושה הנחות לקשר דם.
אני גאה בעצמי שאני מסוגלת להתבוסס באהבה רומנטית שהכזיבה, לקום, לצעוד, לבכות וללכת.

מכאיב לי בעצמות כשמישהו עושה לי רע כשמול זה יש לי בשבילו אהבה ורעות, שני ערכים שאני מאוד מחשיבה.

זאת עבודה קשה לבחור בטוב, אבל כשמתרגלים, זה גן עדן שאתה, רק אתה עם עצמך לא יכול לוותר עליו, לא רוצה לוותר עליו ולא מעוניין לוותר עליו.

אבל כשמישהו מולי, או איתי, מתרגם את טוב הלב שלי למרק ברוקולי מוקרם מלפני שבועיים ושוקל אם לזרוק לפח או לא, אני? אני כבר בשלב הזה מתכוננת, כי ההיסוס של חברך והנסיונות הפתלתלים שלו לעשות עליך מנברות, להשתמש בך... בתחכום יותר או פחות זה כבר לא משנה, אלו כבר מדליקים אצלי נורה אדומה ואני מכינה את הלב שלי להתגוננות ואת המוח שלי להשמיד כל קשר.

יהא אשר יהיה, אני נכנסת בתוך החלטה וכשהמרק כבר בתוך הביוב, אין מקום לבקש ממני סליחה.


אני לא מעוניינת בחברתך יותר. זה המסר היחידי שאתה צריך להפנים.

או במילים אחרות:

זיהיתי אותך ואני יודעת שאתה לא בן אדם שווה.


יש לי חברה בת 88, הייתה לי חברה בת 87, יש לי חברים ילדים בכיתות ה', יש לי חברה שהיא בגן חובה, יש לי חברות בנות גילי, יש לי חברה חדשה בת 67 שגם לה יש כלבה, יש לי והיו לי חברים בנים בני 60 וגם 70. כשהייתי בת 14 היה לי חבר מדהים! מצחיק וכריזמטי בן 42! שאבא שלי נבהל מזה נורא ושלח לו אנשים. הוא היה חבר חבר, לא ניסה לפתות אותי. לך תסביר לאנשים מה זה חברות נרקמת ואיזה יופי נראה הגובלן.