האמת עירומה

פעם היינו משפחה גדולה יותר.
עם המון חוויות, המון ליטופים, מן משפחה מתלטפת, כאילו היינו כולנו גורים.
בדיעבד אני מבינה, היינו כולנו לבנים חוצמ כיבשה אחת שחורה. כמו בכל משפחה.



היום אנחנו משפחה מצומצמת יותר, שווה, יפה, חמה ואוהבת. בעיקר נקיה טהורה. מלאה אהבה.
אחת קטנה ממש שלגונית, סקרנית ושובבית, עם פרצוף מתוק וחיוך של "כיין אני יודעת שאני מקסימה ולכן אני עושה לאמא בעיות", מציקה לאחיה, ונשמעת רק לטון השיר של "בובונת".. אני מנשקת אותה אוכלת אותה. אוהבת אותה בלי תנאים.
והגדול שלי הוא המלאך שלי, ששומר עלי, שאוהב אותי, אני טיפחתי אותו להיות ילד מגודל ומפונק של אמא, הוא שוער, הוא אלוף והוא הכי הכי שלי, כשאני עצובה וגשם של כאב מציף את הלב הוא מיד מתקרב,
רגיש ומגונן, מתפנק ומפונק.. ולפעמים עצוב.. מאוד עצוב. מתגעגע. לימים שלא יהיו עוד. אני מנסה לחפות, לפצות אבל המלאך שלי כנראה זוכר. הוא נדלק כחץ מקשת כשהוא שומע רעש של מכונית שמזכירה לו נשכחות, ואני שואלת את עצמי הוא זוכר? לא זוכר? הוא עצוב? מרגיש ננטש?- אז כן. אני רואה מבט עצוב ונקרעת מבפנים בשבילו. יש נטישות לא חוקיות, יש מוסר לאהבה, יש מצפון בנשמה. אם הייתי יכולה להסביר לו שעדיף כך.. שהאהבה שלו ראויה להרבה יותר להרבה יותר יותר מאשר נטישה, התעלמות, אוטם לב, צביעות, חוסר אחריות, זיוף שלם של הרגשה. אבל המלאך שלי, הנסיך שלי, מה הוא מבין ?

מה לכלבים ולתועבה? יש תכונות ומעשים שהולמים רק אנשים,במיוחד כאלה שהם בעיני עצמם כבשה שחורה.

והכלבים שלי? מבינים רק אהבה. רק אהבה.

ימים קשים עוברים על המשפחה, מאוד קשים. ימים של יקיצה מחלום רע, הזיעה קרה, ההתמודדות מרה, וכולי אמונה שאחרי החשיכה תפציע הזריחה, מגיע לנו! אנחנו משפחה טובה.