שושנה אדומה

בה ניסה לגרום לי להבין
שאני צריכה לסלוח - בסופו של דבר - לעצמי,
סחפה אותי הלילה לשעות הקטנות.


אני אחראית למצב שבו אני נמצאית.
תמיד הייתי אחראית.
נכון שהוא הבטיח
אבל אני בחרתי להאמין להבטחות שלו, למרות תחושות הבטן שלי שסברו אחרת.
אני נשארתי שם, הרבה אחרי שכבר הייתי צריכה ללכת.
אני ידעתי בדיוק איך זה יגמר ולא היה לי אומץ לקום וללכת.
יש לי אחלה תירוצים - והעיקרי בהם לא קשור אלי בכלל, אבל, עדיין - אלו רק תירוצים.

אני מפחדת.
אני מפחדת לחזור למצב שבו הייתי.
אני מתה מפחד.
שאף אחד לא יתקרב אלי.
שורטת ונושכת ועוצרת כל מי שרק מנסה להתקרב.
אם הוא פגע בי, אין סיכוי שאמצא אי פעם מישהו שלא.
אם הוא יכול היה לעשות מה שעשה במודע, כשהוא יודע שהוא פוגע בי, איך אוכל לבטוח באחר אי פעם ?

הגעתי לא פעם למצב של מחשבות אובדניות (תרגעו - אין לי אפשרויות כאלה).
אם אגיע שוב למצב דומה, אני לא רוצה לחשוב על זה כלל.

לא מסוגלת לבטוח באף אחד.
לא טוב לי.

רק נמאס לי לבכות בכל פעם שאני נזכרת.
בכל פעם שאני לא עסוקה בבריחה כזו או אחרת.

שיגמר כבר.