שושנה אדומה

פעם, כשאהבת אותי, או לפחות אהבת לבלות איתי זמן ...
נהגת להתחמק מהבית שלך בתירוץ שאתה הולך למשחק של מכב"י ת"א.
היינו יחד - מנותקים לחלוטין מהמשחק ודאגתי שמישהו יצפה במשחק ויתאר לנו אחר כך דברים יוצאי דופן - כדי שאם יקרה מצב - שלא יראה כאילו שלא צפית במשחק אלא סישנת אותי ...

אני אפילו זוכרת את מי שקיבל את התואר - השחקן המצטיין של המשחק ההוא - וויצ'יץ.

היום, הרבה זמן אחרי שלא ראיתי אותך...
ישבתי לצפות במשחק - אתה היית הדבר האחרון בתודעה שלי ...
עד שעלתה הכיתובית המזכירה לצופים שניתן לבחור את השחקן המצטיין בסוף הרבע השלישי...

כמו בלחיצת כפתור...
כאילו נוגעים לך בנקודה שביום יום אתה לא מרגיש אותה - אבל כשלוחצים עליה פתאום - הכאב שנוצר - כל כך חזק שאתה מרגיש שתיכף תאבד את הכרתך.

טסתי שנתיים ומשהו אחורה.

וחשבתי על זה
שכשהלכת איתה למשחק של מכב"י - יכול מאוד להיות ששיקרת לי ושלא היית שם בכלל ובגלל זה בסוף המשחק - כשצלצלתי אליך סיננת אותי. אולי הייתם בכלל עסוקים במשהו אחר ולא בנסיונות לצאת מהפקקים בנוקיה ובהתברברויות לכיון חוף הים להתמזמזויות...

איזו תמימה אני.
רק היום עלה בדעתי שהפכתי להיות "האישה" במשולש המפגר ההוא.

מעניין מתי יפסיקו לכאוב הנקודות האלה.
אם בכלל?
מעניין למה, מכל האנשים שהכאיבו לי אי פעם,
רק אתה עדיין ממשיך להכאיב.

וכל זייני השכל שמתכוונים להטיף לי עכשיו...
תקפצו לי.
רק תגובות אוהדות תישארנה כאן.

חבל על האנרגיה.

אני.