בוקר טוב עולם

מרגיש לי כאילו כבר כולם כתבו עליך, כולם חוץ ממני. וזה לא כי לא אכפת לי, זה בגלל שאני לא יודעת מה לומר.

כבר איבדתי ככה חברה בעבר, לא האמנתי שזה יקרה שוב ובטח לא לך, ובכל זאת כששמעתי על זה בפעם הראשונה לא הופתעתי כל כך. אני צריכה להרגיש על זה רע?

אני מתגעגעת ולא מפסיקה לחשוב עליך גם ברגעים הכי לא מתאימים, מרגישה אשמה ומתחרטת שלא דיברתי איתך בחודשים האחרונים. חושבת על כל אותן הפעמים שראיתי אותך ובילינו יחד.

לא אוכל עוד להתפעל מהחוכמה שלך ולצחוק מהבדיחות שלך, לא אוכל עוד לראות אותך ולחבק אותך, לא אוכל עוד לעשות איתך כלום כי אתה אינך עוד.

אני עדיין מרגישה שאין לי מילים. לא משנה כמה אדבר או אנסה לכתוב, שום דבר לא יספיק כדי להראות את כמות ההערכה שהייתה לי כלפיך.

ואתה חסר לי. 

לא יוצא לי לכתוב הרבה, אבל כשאני כן כותבת זה בדרך כלל משהו יותר ברור ומפורט כמו הפוסט הזה. 

הפוסט הקודם לא היה מתוכנן, הוא פשוט יצא ממני, כנראה הפעם הראשונה שכתבתי משהו בצורה הזו. הייתי מרוצה ממה שיצא אבל אחר כך התחלתי לבקר את עצמי שהוא יותר מדי קיטשי וקלישאתי, מצד שני זו באמת הייתה החוויה שלי באותו הרגע.

למרות (אולי בעצם בגלל) הביקורת העצמית והשיפוטיות, נוצר בי גם פחד שלא אצליח לכתוב שוב באותה הצורה, שמה שיבוא אחרי לא יהיה מספיק טוב ושלא אוכל לבטא את עצמי כאן.

אני עדיין מפחדת אבל לפחות מנסה להכריח את עצמי לפעול וליצור משהו, את הפוסט הזה למרות שהוא לא כמו הקודם. לפעמים זה מה שצריך, לזייף עד שזה עובד. כנראה אמשיך לזייף כאן ולכתוב עד שהבלוג יהיה מספיק מגובש.

גוף שבור, נפש שבורה

מנסה לזהות את הפגמים

לחבר את השברים

אין הצלחה

מטשטשת את הבעיות עם פתרונות זמניים

פלסטרים על הסדקים

בובה שבורה

ואין מי שיתקן אותה

רק הזמן יהיה המושיע

ואולי גם זה פתרון זמני

מישהו יכול להציל אותי?