תקופה קשה, יום קשה, הרבה פרידות ובכל זאת נשארת חזקה למרות שרוצה רק להתפרק. מתמודדת עם חרדה ולחץ וקשיים בתקשורת עם אנשים קרובים. הרבה בלבול שמלווה ברגעי שמחה ואושר שאני יוצרת לעצמי.
שיחה אחת של פריקה מצידך, הפסקה של כמה שעות, שיחה נוספת של פריקה מצידי. מאמינה שיש תמיכה הדדית אבל גם הרבה תסכול, לפחות מצידי. תסכול מעצמי, תסכול ממך…
פה התקשורת טובה, אבל זה לא מכפה על הקושי שאנחנו עוברים. מרגישה אשמה, אתה אומר שזה אתה, לא עוזר וכבר לא יודעת מה יעזור.
ממשיכים לדבר כשאתה על רמקול, שוכבת על המיטה כשהטלפון מונח על הכרית לידי. השם שלך נמצא בחלקו העליון של המסך, מרגישה שאתה כאן איתי אך באותו הזמן יודעת שזה לא אפשרי. משתוקקת שתהיה פה לצידי, מחבק, עוטף, מכיל, כל מה שהיה לי חסר ואתה יודע לתת כל כך טוב.
אבל בעצם, אולי אני מפילה עליך יותר מדי אחריות, זה שלי, הבעיות שלי והאחריות שלי. אני צריכה להיות חזקה ואני יכולה, אבל כבר לא רוצה. צריכה עטיפה רכה ונעימה אבל למה אני מצפה? זה לא אפשרי, לפחות לא כמו שרציתי.
ומה אני רוצה עכשיו? לא בטוחה. אותך או בלעדיך, יהיה לי קשה עם שתי האופציות. מתחרטת שלא פעלתי אחרת אבל מנסה להזכיר לעצמי שמה שקורה לי מדויק, מבחינת הזמנים ומבחינת התרחישים. מה שצריך לקרות קורה, אבל לא בא לי את זה.
זה לא מה שתיכננתי. לא ציפיתי שיהיה לי כל כך אכפת, ואתה זוכר טוב מאוד שבהתחלה אפילו לא האמנתי שזה ימשיך ושיש לזה סיכוי. אז איך קרה שפתאום אתה חשוב לי? ולמה אכפת לי?
אני מפחדת.