פתאום אני מוצאת שלא תמיד בא לי לרוץ לספר לחבר'ה. רוצה ללחוש דברים אל תוך האוזן שלך. מוצאת את האינטימיות שלנו אינטימית יותר וככל שאנחנו מתהדקים חשוב לי לומר לך את הדברים.
זה בסדר, התותה מבסוטה לגמרי, אבל למרות שהזהרתי שכאן אספר לחבר'ה, אז זהו, שלא תמיד בא לי.
כן עדיין סתומה רוב הזמן אבל זה לא בגלל שאתה לא עושה עבודה טובה בפתיחת סתומות אלא בגלל שעם האוכל בא התאבון. אני יוצאת ממך שבעה לגמרי, גאונה כמעט כמה שעות אחר כך.... המצב הופך לא ברור. וכשאנחנו נפגשים, גם אם ראיתי אותך אתמול עדיין יוצא לי מהפה 'התגעגעתי' ואז אני יודעת שאני סתומה, מתי הספקתי להתגעגע בכלל... או לא משנה באיזו תדירות אנחנו נפגשים, אם לקצר או ארוך אני תמיד שוב צריכה הסברים. איזה מזל שאף פעם לא נמאס לך להסביר לי.
תראה מה עשית, לפעמים נעים לי לשמור אותנו לעצמנו. לפעמים בא לי לרוץ לספר לחבר'ה.
אז חבר'ה רק שתדעו שאתמול היה מופלא אבל עכשיו אני כבר ממש סתומה.