זו התחושה ברחובות בכל אופן.
זה קורה פעם בכמה חודשים. רק שאני לא קורא עיתונים או חדשות בכלל אז אני לא יכול להיות בטוח באמת. לא באיזה עיתון, לא יודע מי שלח את התמונה ולא ברור למה.
זה מרגיש שהאנשים שחולפים על פניי מסתכלים בי כאילו משווים אותי לתמונה שראו. רובם לטעמי מרוצים מההשוואה. לא ברור אם התמונה יפה יותר ממני אבל הם מרוצים מעצמם, ממני.
איכ.
רק אלייך הם ישרים, כנים.
מי שמביט מאחור, אמרו חכמינו, לא יודעים עליהם או עלייך כלל.
הבאים לקראתך יתקבלו הפוכים לכוונותייך ועלולים להתבלבל.
רק הצופה מלמעלה, מגלה את האמת
על מה שטבוע בך.
זו היא נחלתם של המאוננים.
רבבות לבבות שלא צריכים אנוש אחר שירצה אותם, ומצליחים להסתפק במועט, שהוא עצמם.
בכל פעם שרגש תוקף אותם, הם מאכזבים אותו ומתחבאים מאחורי הלפטופ או בורחים לדמיונם, שם אין מי שלא יהיה מרוצה ממך, רק הסיפוק והמספק.
כבר מעדיף שתלכו לזונה.
הכותרות של מחר בעיתונות הזרה
יהפכו יום אחד אנדרטאות ברזל
ותחתן יתגלו דורות מיוסרים
מאומנים, נאמנים, מאמינים
נכונים לשפוך את ליבם למגירה
ולברוא חדשה באדמה ישנה
סליחה על הקליקבייט. הלוואי שהיה כאב פיזי
אם הייתי תחושה בעולם, הייתי הרגע הזה אחרי ששותלים גרעין באדמה, ועד שהוא מנביט את הניצן הראשון.
האם זה באמת בלתי אפשרי להמשיך לנבוח על הירח ולצפות שיהפוך לשמש?
אסימונים כל הזמן נופלים מסביבנו. זה לא באמת מעניין ואנחנו לא מחכים שזה יקרה או מחפשים את זה. אם רצינו, יכולנו גם להרים אסימונים מהרצפה שנפלו לאחרים מקודם.
אבל אני חושב שכמו רב מכונות השתייה בעולם, הבעיה לא באסימונים, אלא בזה שלא דפקו את האסימון ושפשפו אותו על הצד של המכונה כדי לקלף עוד צבע, או שפשוט המכונה החליטה שהאסימון הזה לא מתאים לה וזרקה אותו לרצפה או העלימה אותו למקום אליו נעלמו כל האסימונים מהעולם.
האסימון צריך לשבת בול. כמו בכותרת.
אגב, זה לא אומר שהאסימון הזה מספק. כדי לקנות פחית צריך היום הרבה יותר מאסימון בודד.
בהצלחה ולרוויה.
לא תבינו את הרמז?
עד כה הבחנתי בשני סוגים של שולטים בגישתם לנשלטים:
האחד מביא את כל רצונו לאינטראקציה והיא זו שמובילה את הדינאמיקה. בידיו המפתחות ועליו לשחרר את המנעולים בהם מחזיקה הנשלטת.
השני מחטט בתוך הנשלטת כאילו רצונותיה הן מפתח שקבור בתוך התיק. לפעמים בבדיקה מקיפה ויסודית, לפעמים בפרעות, במעיין חיטוט אין סופי.
ושניהם נגזרים מתוך העובדה שהנשלטת צריכה שמישהו אחר יעזור לה להוציא את הרצונות שלה החוצה. זה מביך אותה להגיד שהיא רוצה. שהיא אולי אפילו צריכה. משהו שיש למישהו אחר ואולי אם תרגיש את הרצונות שלו מתערבבים בשלה לרגע אחד, משהו יפתר, העולם כולו יוסבר במחזה שאין צירוף מילים מספק כדי לתאר אותו. (אהבה? די די תסתמו כבר)
אני אוהב אנשים כאלה. שהמרדף אחרי הלא נודע הוא מהות הסיפוק שלהם. שהיעד שהם מכוונים אליו, קיים בינתיים רק בראש שלהם.
אלו שחייבים לחיות כדי לא למות ישארו בחיים. במשך כל כך הרבה שנים הפחידו אותם מהמוות שהיצר להתנגד לו טבוע כל כך עמוק בהם.
פגשתי מישהו כזה השבוע, שממש ממש חייב להמשיך לחיות. הוא לא אמר את זה, ולא שקל את האופציה השניה, לא בקול רם- אבל משהו בקולו אמר לי שהוא מצפה להמשיך לחיות. אז נתתי לו לחיות במחשבה שהוא יכול. אל תגלו לו שבסוף ימות, בבקשה.
אבל מה אעשה באלו שלא חייבים לחיות כדי למות? אי אפשר למכור להם כלום, הם לא רוצים בשום דבר מלבד לחיות, ולא אכפת להם שהמוות ינסה לעצור בעדם.
תעלומה בעיני. ועכשיו גם בעינייך.
