תוכלו להזכיר לי מה אמורים להרגיש כשאתה שייך? אני די בטוח שהזכרון מתעתע בי ולא המציאות הפעם
גם זו דרך לתקשר
לרדוף אחר התאווה, זה מה שאמור להיות. אתה מריח משהו שמדליק לך את הנורות הנכונות בכלבסה והולך בעקבותיו.
רק שאני לא מזהה את העקבות שהשארתי ובטח לא נותר בהן שביב ריח.
אז אני הולך. והוא מרחף. ומידי פעם כשהוא מוצא את עקבותיי אני מרגיש אותו בנחיר כמו דקירה מתוקה. ואז הוא נעלם. ואני ממשיך ללכת.
למה איבדתי את הכח לכתוב? לאן הכח הזה הלך, בהנחה שהוא הלך למקום אחר ולא נבלע יחד עם שאר היצירה בין חריצי הספה.
ואולי אין בו צורך יותר, אז התאדה למקום בו יוכל לשמור על תמציתו עד שתתקרר הנפש?
כל זאת ועוד בסרט הבא של: מרצי הרצונות 9: המירוץ למרצה
קיבלתי מנוי לחודש אז הנה פורנו אוכל
זאת פסטה ז׳נובזה. והיא תשאר בליבי לעוד זמן רב.
שמיים נטולי עננים, פתוחים לרווחת התודעה ומאפשרים לך להיאבק בדמיון של עצמך.
ללא צורות מכוונות, ללא כיסוי או פנים מעלייך, רק הכחול זועם בגווניו והשמש ממלאת את הריק בחלומות האמיתיים שלך, לא אלו שהוכתבו בכוכבים שיופיעו בעוד מספר שעות.
מזמן לא כתבתי. המילים כבדות מידי אז אעצור כאן.
ואני נמצא מול השמש. אז עדיין לא אכפת לי
להיכנס להרפתקה זה שונה מלצאת לאחת. פחות פחד, יותר לא נודע. יותר ציפייה אך פחות אכזבות.
יש תלם של רוגע במקומות בהם הכאוס פורח. במקומות בהם חופש היה מחנק, נמצא אורך רוח ומיקוד לנשימה.
סיימתי לזיין בשכל. אשמור את המילים למי שצריכה אותן.
כמה זה לגיטימי לשקר לעצמי בן ה90, עוד 60 שנים, שמה שאני עושה היום, נעשה לפני? אם הסטוריה נכתבת בידי המנצחים, אז לשכתב את העתיד שלי מראש זו אפילו מעלה..נראה לי.
כנראה שאלו עוד שקרים שמישהו אחר יכסה בסוף.
והאין זה מה שנפלא בתחילתו של קשר?
ודעתו של אף אחד לא צריכה לעצור את המציאות מלמצוא את המחשבות הנכונות אצל האדם הנכון ולחיות.
המחשבות שמבקרות אותנו שוב ושוב הן אלו שיש לנו הכי הרבה רצון לממש. אם אלו מחשבות על העבר, סיכוי גדול שיחזרו להווה. אבל מחשבות על עתיד,

