|
|
|
אימי הייתה שורה, כמוהה גם אבא. שתי שורות שהפכו יחד לסיפור ארוך שנים. היינו מצפים להמשך ושורות נוספות, אך השניים אחזו בדיבוק כל אחד במילותיו של השני ודיקלמו שוב ושוב ושוב את אותן השורות של הסיפור, בשקיקה שיפסיק להיות מעשייה.
אך ללא מעשים הדף נותר צחור ובין שתי השורות לא נראה דבר מלבד ריק.
במשך המון שנים ידעתי שאני לא בודד, שיש מסביבי אנשים שיכולים למלא את השקט. וכשהם ילכו, הטלוויזיה תדבר, הרדיו ימלמל, המשחקים יעמעמו.
העיקר לא להודות שאתה בודד.
איך אפשר להגיד שאני בודד? יש לי כל כך הרבה. איך זה שעדיין זה לא מספיק?
כי זו לא בדידות מאולצת, אני בחרתי בה. בניתי אותה במשך שנים, שכבות של חומות עשויות פחדים ודמיונות שנמצאים רק בראש שלי. רק אצלי. ולא אצל אף אחד אחר. רגע,
אז אני חושב? מחשבות שהן רק שלי? שלא חלקתי עם אף אדם אחר? כן. ייתכן שאולי במקרה אני כן חושב מחשבות שהן רק שלי ולא חולק אותן עם אף אדם נוסף. זה מה שהופך אותי לבודד? לכולם יש מחשבות פנימיות. זה לא תנאי לבדידות.
ומה לגבי מחשבות שהופכות לרצון? כאלה שהתפתחו לצורך, ובדרך כלל מצריכות אדם נוסף שיממש אותן איתך? זו מחשבה של ניצול, אתה לא מחפש להיות ביחד, זו עוד התחמקות מהמחשבה שאתה לא בודד. אתה (למה אתה, אני) לא חייב את זה.
שפכתי קצת. תנקו אחריי.
