גם זו דרך לתקשר

אין כמו חורף כדי להזכיר לנו שפעם היה חם מעל לשמיכה כפי שכעת מתחת. שהיתה תנועה בקיפאון ויכולנו לנזול יחד ברחבי הבית ולמהול אחת את השני ברגשות זרים, כאלה שיוציאו אותנו מעצמנו ויעניקו מעצמנו אור וזרע למי שרוצה הרבה חום ומעט אהבה.

סיגריה. ממנה לא נשוב.

כח המשיכה נלחם בנו והרגליים מתלבטות אם לרדת או לעלות. מהשמיים הראש חזר אל צווארו והחל להרגיש את מה שהניח בצד. והחרמנות חסרת השובע ממשיכה לטפטף לך בין האוזניים, טוענת את הכרח קיומה עד השיטפון הבא.

במשך המון שנים ידעתי שאני לא בודד, שיש מסביבי אנשים שיכולים למלא את השקט. וכשהם ילכו, הטלוויזיה תדבר, הרדיו ימלמל, המשחקים יעמעמו.

העיקר לא להודות שאתה בודד.

איך אפשר להגיד שאני בודד? יש לי כל כך הרבה. איך זה שעדיין זה לא מספיק?

כי זו לא בדידות מאולצת, אני בחרתי בה. בניתי אותה במשך שנים, שכבות של חומות עשויות פחדים ודמיונות שנמצאים רק בראש שלי. רק אצלי. ולא אצל אף אחד אחר. רגע,

אז אני חושב? מחשבות שהן רק שלי? שלא חלקתי עם אף אדם אחר? כן. ייתכן שאולי במקרה אני כן חושב מחשבות שהן רק שלי ולא חולק אותן עם אף אדם נוסף. זה מה שהופך אותי לבודד? לכולם יש מחשבות פנימיות. זה לא תנאי לבדידות.

ומה לגבי מחשבות שהופכות לרצון? כאלה שהתפתחו לצורך, ובדרך כלל מצריכות אדם נוסף שיממש אותן איתך? זו מחשבה של ניצול, אתה לא מחפש להיות ביחד, זו עוד התחמקות מהמחשבה שאתה לא בודד. אתה (למה אתה, אני) לא חייב את זה.

שפכתי קצת. תנקו אחריי.

בזמן שאתה מלטש בראשך כותרות עיתונים שלעולם לא יודפסו

היא חורטת את גורלך בפרחים, מנסה להחליט אם יש ראוי אחר, פחות או יותר