נתזים של אהבה

תוהו ובוהו..
זה מה שאני מרגישה
..

להיות עם חופשי בארצנו. ארץ ציון ירושלים.

ימים נוגים, קשים.
ימים של דמים, וצער ושכול.
המלחמה, נוראה מכל מה שנכתב עליה,

אני, מביתי המוגן (עדיין) מזדהה כל כך.
חרדה את חרדתם של תושבי המדינה שסופגים נפילות של טילים קטיושות וקסאמים.
דואגת את דאגתם של הורי החטופים, החיילים השבויים.
במקום ההזוי שלנו, שבו ילדים בני שמונה עשרה הם כבר לא נערים. הם גברים!
ערה בשעות לא שעות עם החיילים

יש לי חברים בנהריה, בקרית שמונה, בעפולה בחיפה ובקריות.
יש לי דוד בצפת, עם אישתו המקסימה ושני ילדים רכים
יש לי חברים בנחל עוז, בזיקים, ביד מרדכי ושדרות ואשקלון.
אני בק+2 מיום חמישי לפני שבוע,
חברים שלי כבר קיבלו צו 8. ונלחמים פנים אל פנים מול גרילה..

אני חנוקה, מדמעות, ממועקה.
מתסכל אותי כל החוסר אונים הזה.

המציאות הזו בלתי נתפסת.
עמידות העורף. עורף חזק. איזה סיסמאות..
כאילו יש לעורף ברירה. לאן נלך?
there is no plece to hide
מצפון ומדרום, ובשכם וחברון הנחשים מרימים את ראשם,
מסתתרים מאחרי האבן וממתינים להכיש בשיני הארס שלהם.
ממערב- נותר רק הים.


אני שולחת אהבה אינסופית למשפחת ישראל. לחיילים, לכוחות הבטחון. לכל תומכי הלחימה.
מאחלת להם לשוב הביתה בשלום. למקום שפוי יותר.

בסוף, כולנו מאותו הכפר.
חלקת האלוהים שלנו.


אור, אהבה ושלום.
}{

שס"ק