לפני 6 ימים. יום ראשון, 26 ביולי 2026 בשעה 2:44
כשהעמקתי בתוכי לפני הרבה שנים, כדי לברר מהי זוגיות, כך הגדרתי אותה:
"וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃"
כי ראיתי את הריקוד של המים והרוח ומה מניע מה,
כי אני זוכרת.
אני זוכרת את האחדות הזו.
נולדתי מתוכה, והיא בתוכי,
ותמיד היתה.
גדלתי בין בריות ששכחו.
והרגשתי זרה בתוך עמי, ובארצי.
יש אנשים שיוצאים לדייטים ומדפדפים אנשים.
האנשים שהגיעו אליי ורצו בי לכברת דרך מסויימת, ראיתי בהם את הייחודי ודבקתי במה שקיבלתי.
וכשהיו הולכים, כי לא ידעו להכיל, ואני לא צמצמתי, כי רציתי לתת את כל כולי, היה הלב שלי נשבר.
הלב לא באמת נשבר, נשברת האחיזה, וקישרי האהבה שהיתה לשעתה.
כי היום אני יודעת אהבה מהי.
הדפוס הזה שהתעורר בכל פעם כשנכנס מישהו (והיו ממש מעט כאלו פחות מכף יד אחת), הוא הדפוס של הלהבה התאומה.
הבורא הפיל תרדמת על האדם (עדיין לא כתוב שהעיר אותו...)
לעומתו, הצלע שלו ערה.
הזכר, תפקידו לזכור,
לזכור את הברית!!
זו ברית שחזקה יותר מברית נישואין.
ברית נישואין עושים אותה בארציות, והיא מתחברת (או לא מתחברת) בשמיים.
להבות תאומות, זה אחד ממש, כך שלא ניתן להפריד.
הברית בשמיים, והיא מבקשת הגשמה בארציות.
והוא זכר שנייה לפניי,
נזכר והתעורר בבת אחת - ונבהל, ובא והלך, היה מתפלא ושמח מאוד מאוד והיה זועף ומקטרג ומכה בסלע להוציא מים, במקום לדבר על ליבו.
היה מתקרב ומתרחק כל פעם כשזה היה עמוק מידי או כואב מידי, או מעלה בו רגשות קשים שלו, שהיה מוזמן לרפא.
מסע להבות הוא מסע קשוח,
כי הוא מעלה בלהבות את כל מה שאינו אהבה ללא תנאי.
הנפש מתפשטת מעצמה,
הגוף מתפשט,
והנשמה גם ככה מפושטת...
הכל עובר תיקון והתיישרות עם אור אינסוף, ועם אהבה ללא תנאי.
חוזר למצב גן עדן, רק הפעם עם הכרה.
מזה אומר?
שיש לרדת עד קצה התהום, עד התחתית הכי חשוכה, עד למקום שהשכחה שוכנת בו,
ושם להאיר, ואז להעלות הכל לשמחה.
עוברים שם תיקון של כל הגילגול הזה, שהוא תיקון של כל מה שנשאר מ 6000 שנה של גילגולים.
וזו תכולה רבה מאוד.
כל להבה מעירה את הלהבה שלה ולאט לאט מטפסים בסולם.
עובדים על המידות, משייפים כל בליטה, ומחליקים כל חיכוך.
בלי מידת אמת, אי אפשר לשרוד,
בלי כלי אינסוף לכל קשת הרגשות והעוצמות שלה, אי אפשר לשרוד.
התנועה היא כמו נדנדה/מטוטלת, עד ששתי הלהבות מזהות את עצמן באחר...
ומחיבור של אחור לאחור (גב אל גב), מתהפכות לחיבור של פנים אל פנים, ומתקרבות... ממש כמו הכרובים.
זכו? שכינה ביניהם, לא זכו? אש אוכלתם.
ממש ככה.
איך זוכים?
צריך לזכך.
כשהכלי זך, זה פנים אל פנים.
הרוח, מבראשית,
היא לא נחה, כי עוד אין יבשה לנפוש בה. הכל מים...
קודם האויר נוצר, הרוח, ההבל (הבל הבלים.. 7 הבלים = 7 ספירות תחתונות),
מתוך הרוח - אש.
מתוך האש - מים.
מתוך המים - אדמה.
הוא כבר מבין שאני בתוכו ואין לאן לברוח מזה, למורת רוחו.. שהרי המים גלומים בתוך האש ויוצאים ממנה.
ואני לומדת להיות מוכלת בתוך מישהו, שלא נברא אדם שיכול להכיל אותי (גם הוא לא, הוא בנה כלי).
יש לנו בדיוק אותו לב.
והוא האדם הכי חכם שאני מכירה (הוא, והרב שלי).
שהחכמה, היא אור אחד, מדרגה אחת מתחת לכתר.
והבינה, היא דואלית, כשהדואליות מתאחדת, היא עולה למדרגת חכמה ומשם לכתר.
לכן יש בי צורך מובנה להבין דברים, ולראות ולהבין את המבניות של הדברים, ואת הסדר שלהם,
את התהליך, השיטה, איך זה עובד. למפות את הכל.
ולו - יש צורך להשפיע את עצמו ולהפיק פירות... ככה זה אור, הרצון שלו להיספג בעלים, לעשות פוטו סינתזה, ולהפיק פירות.
לכן הדברים נמדדים אצלו במוחש, ובעולם העשייה, בדברים מדידים.
הרוח נעה מהר, האש נעה קצת פחות מהר, כי היא נתקלת בהתנגדות של החומר להשרף,
המים נעים עוד יותר לאט, יש להם את המסה של עצמם,
והחומר, האדמה, שם יש הכי הרבה התנגדות ולכן היא נעה יותר לאט.
כשאש דורשת ממים להיות בקצב שלה, זה לא עובד. מים מבררים הכל ומעמיקים בכל, זה התפקיד שלהם, להבין את כל המבניות.
לכן למים יש יכולת להוריד את האור למקום הכי נמוך, הם מוליכים של הבורא אל תוך החומר.
ולכן יש גם רגשות שליליים, ולפעמים שקיעות אם יש ביצה, ומים שלא נעו הרבה זמן.
וצריך להבין את הטבע של המים, כמו שיש להבין את הטבע של האש, שיש לה צורך ליצור וליצור... ולהיות בעשייה, שיצאו פירות.
גם לאש וגם למים, יש צורך לנוע: האחד למעלה, השני למטה, אבל זו אותה התנועה.
אחת מעלה חומר לאור, והשני מוריד אור לחומר, למעמקים.
זה בדיוק כמו 2 המשולשים של המגן דויד:
אחד הבסיס שלו בארציות והוא ממוקד מעלה
השני הבסיס שלו בשמיים והוא ממוקד מטה
הם שניהם נפגשים למבנה שלם, בלב שלהם.
יש מקומות בטבע, שהאש והמים התנהגו ההפך מהטבע שלהם:
במעמד הסנה - האש לא הצליחה לאכל, היא לא היתה מכלה, כי שורשי השיח היו מלאים מים
ובקריעת ים סוף - שהמים נעצרו! במקום להיות בתנועה, עלו! במקום לרדת, ונפתחו! במקום להיות שלמים.
וגם בסרט אלמנטל : )) כשגברת אש ומר מים מביאים את אהבת הלב שלהם, וכל אחד מווסת עצמו ביחס לאחר, הוא לא מכבה אותה, והיא לא מאדה אותו.
זה החיבור הכי קשה בטבע.
ולכן גם כך המסע הייחודי שלנו.
ואם שני הצדדים לא קובעים בליבם שהמרחב המשותף הוא מרחב ריפוי, ולא מכבדים אחד את השני, ונוטשים, ולא מכירים פנים אל פנים, בחומר! אז אי אפשר לווסת,
לווסת אפשר רק אחד ביחס לשני, ולא באוויר. לווסת אפשר היכן שהלבבות נפגשים.
וכן, זה אומר גם פירוק של כל החיים הקודמים שהיו.
יש יסודות חדשים לבנות ולהקים.
ואין האחד מתקיים בלעדי האחר.
אפשר לראות בזה תלות, ואפשר לראות בזה חיות שלמה ומלאה - כמו כל דבר, אפשר לראות את האור, ואפשר לראות את הצל.
במה ממוקדת תשומת הלב?
והחירות במהותה נמצאת שם בדיוק, בתוך השלמות הזו.
עד כה עשינו הכרת הרע שיש בנו, תוהה מתי נעשה הכרת הטוב, כי רק מתוך הכרת הטוב, דברים יכולים להשתנות.
"למה את רואה בי כל הזמן את -הרע?" - כי אני רואה בעצמי את הרע, את מה שלא טוב, את מה שדורש תיקון, כי אני רוצה להיות טובה,
ומרוב מאמצים להיות טובה, איבדתי אותי.
וכשהייתי ככה, גם הוא היה ככה, ראה בי את כל הדפיקות..
וכשהוא משהו, אז אני נהיית ככה גם.
ולכן,
לא יכולה להיות שליטה בחיבור הזה (היא הרי גם ככה פסולה מיסודה, כי היא פוסלת טבעו של האחר, ורצונו).
חייב להיעשות ביחד, ובאיזון. כל טלטלה שצד אחד עושה, מנערת את כל הקאנו.
הרוח לא נחה, כי אין לה יבשה לנוח עליה, המים עוד לא גילו מתוכם את היבשה/אדמה.
הרוח, לא ניזוקה, כי היא לא ננגעת. היא נשארת בטהרתה.
הרוח מבראשית, היא רוחו של משיח.
ומשיח שאדם משיח עם פנימיותו, באמת, בכנות, ובונה תבניות מחשבה טובות ושמחות, ומתוך השיח הפנימי, מעלה את השמחה בו, לא משנה מה חווה.
חורבן ט' באב מאפשר הרס של כל מה שלא נבנה על יסודות אהבה ללא תנאי, ובנייה חדשה ותיקון שלם ומלא ב-טו באב,
תיקון האחדות והזיווג, שרואה מה מיוחד בה, מייחד אותה לעצמו, ומתייחד איתה, וההתייחדות הזו, היא עצמה כמעשה אהבה של הבורא והשכינה.
וזה נושא עמוק מאוד, והזילות אסורה בו.
זה מעמד מקודש.
קודש הקודשים.
כרובים קרובים בפנים אל פנים.
ויש הזדמנות לתקן הכל מחדש, אם באים ממקום חדש. פנימי ועמוק הרבה יותר.
ומתוך האהבה ללא תנאי.
הלבנה שממעטת את עצמה, נמצאת במילוי מלא ומתאפשר איחוד.
והרי הוא השמש, אש
והרי אני לבנה, מים
אלו מנגנונים שונים, לבנה נמצאת בהשתנות מתמדת, מחיבור למילוי לחיסור למילוי, וניזונה מהאור של השמש, ויש המגנטיקה של המים שנמשכים...
זה נתפש בעיניו כחוסר יציבות ריגשית, כאשר זה הטבע שלי.. . וזה משקף לו את החוסר יציבות שבו במקום לקבל את זה ולהבין מה אהבה בזה.
משתוקק למים, ולא שותה מהם, מתמרמר עליהם, לכן הם מרים לו, ממש כמו ב-מרה, כשיצאנו ממצריים (וברור שהוא יגיד שזה משחק מילים, במקום לראות את שורשי המילים ולהעמיק... אש.. היא רוצה לעבור הלאה ולכן לא יודעת שובע ואין לה יישוב דעת).
השנאה של ט' באב נהפכת לאהבה ללא תנאי של טו באב.
אהבת חינם.
שורש השנאה, באהבה עצמה. אין היא עומדת בפני עצמה. יש לה שורש, אותו שורש שיש לכל הרגשות הקשים.
תזין באהבה, יצמחו פירות מעצמם,
תפסיק להזין את הגן - הכל יתייבש וינבול.
נתן לך את הגן, ואת הבריאה לעובדה! ולשמרה. לעבוד ולשמור!
זכור!
ושמור!
זו השבת.
לזכור מי אני, ולשמור עליי.
גן העדן, הוא הגנה על העדינות.. על המנעד. ולכן חשוב לעדן את הגסות, ולהעמיק, כי כשמעמיקים רואים את הגוונים.
לא רק אני בשחור/לבן, והכל או כלום. אתה מתנהג אותו דבר, רק לא רואה את זה!
ומחפש איזה אמצע שיאפשר לך לרקוד על כל החתונות, כשיש להכריע! לפי הלב והאמת שבלב.
עד כה חיית חיי התפשרות.. כעת יש לבחור שלם מלא.
ואתה לא שלם בלי הצלע שלך, ורחוק מלהיות מלא. אתה בפיצולים ושקרים... והפרדות בתוכך.
