השפע השופע בימינו, מעביר מהגוף את הצורך בהישרדות אל מבוכי הרבדים הריגשיים, שם מתחוללת הדרמה.
הפנימיות יודעת היטב כשהגוף (המחשבה, הפה, המעשה) מבצעים חטא עוון או פשע (חטא שמחטיא את כוונת הבריאה לאהבה, עוון מעוות את האהבה והשפע והטוב, פשע שעושה שימוש לא נכון בשפע, עושה הרע = הרצון לעצמו, זהו האגו, ומשמעות הגאווה). חכמת הגוף יודעת שחטא - מעלה בנו את תחושת האשמה, ואז דין ואז גזר דין ואז חבלות בשפע שלנו - השנאה העצמית מביאה להלקאה עצמית, אבל הלקאה עצמית ממשיכה את החטא כי היא מחטיאה את הבריאה, היא לא הפיתרון.
"אני לא ראויה, לא מגיע לי" זו גאווה בתחפושת ענווה, קליפה.
התיקון מגיע בפעם הבאה, בבחירה שונה, להעדיף תשובה על גזר דין (שגזרנו על עצמנו ו/או על אחרים, זה אותו דבר, כי אין באמת אחר כי הכל אחד, תמיד מדובר בנו). זה מה שקורה כשיש עירוב רשויות ואין גבול ביניהן, הרשות המחוקקת היא גם השופטת והיא גם המבצעת (נשמע מוכר?).
התשובה היא עצם בחירה אחרת הלכה למעשה ממש.
ומה שיכול לסייע בעדינו לבצע בחירה שונה מהאוטומט, מהדפוסים וההתמכרויות - הצבת גבול ברור,
ויש בנו הכח להציג גבול ברור, לצערי רק אחרי שחווינו כאב ואם צריך אף שבר גדול.
בני ישראל ירדו מצריימה לשבור שבר. השבר מייצר צער, זה מקום צר ומצער שגורם לנו לזעוק ולבקש לשוב לחיבוק אהבה.
השבר, שובר מבנה ישן ובונה תחתיו מבנה חדש מתוקן.
זוהי דרך הבריאה, וזו המשמעות של תשובה - לשוב לטבע האמיתי שלנו, לטבע הטוב הטבוע בנו באמת מבפנים. זוהי הדרך היהודית... .ולא כפתור השמדה עצמית.
כשאנו שומרים ומגנים על גן העדן הפנימי, על העדינות, על התום, על האהבה, על דרך הישר והאמת באהבה, בחן, בחסד ברחמים, אנו מקיימים תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כי השלום הוא שמאחה, גם ככה כולנו אחים ואחיות.