לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

גחליליות

אור קטן מפר עלטה גדולה
לפני שעתיים. 24 במאי 2020, 23:05

ספרנו הערב: 46.

הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.

השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, שייכות.

ההתמדה שבמנהיגות, היכולת להמשיך להנהיג גם כשקשה, ובייחוד אז להתמיד – להעלות הכל למעלה. לראות מעבר, רחוק יותר. ההתמדה הזו יוצרת תחושת שייכות (שאתה שייך וששייכים לך).

 

* * *

שאלות מנחות:
"כבודו העצמי של כל אדם והצלחתו של מנהיג נבחנת ברמת הסבלנות שלהם. כוח רצון והחלטיות משקפים את העוצמה וההוד שברוח האנושית, ואת כוח שליטתו של היחיד. עד כמה אני החלטי בהשגת יעדי? מהי מידת השכנוע של להאבק למען מטרה נעלה? עד כמה אני בטוח בעצמי? האם חוסר התמדה וסף-סבולת נמוך שבך הם תוצאה של חוסר הערכה עצמית? האם אני מסווה את חוסר ביטחוני על ידי מציאת תרוצים אחרים לרמת הסבלנות הנמוכה שבי?
האתגר היומי: פעל למען ענין שאתה מאמין בו ועד כה לא הצלחת לממשו. תן זינוק והתחל." (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי על הרגע שלפני לימודי גיטרה (זה לא שרד לצערי יותר מ 4 שיעורים, מפרק יד שמאל שלי לא בנוי לזה). כתבתי על הקושי שלי להיות באי ידיעה ועל הדרך בג'ונגל של אי הידיעה שהיה עליי לפלס, כי פשוט זו טעות שנולדתי מבלי לדעת הכל: על הצעדים הראשונים שהגוף שלי למד לעשות, הבלט בגיל 6 והמשמעת הקשה של הגוף, ללמוד לשחות (היה מייגע, אבא לא יודע ללמד!), על ללמוד לרכב על אופניים, על ללמוד לנגן על פסנתר את Moon Light Beethoven בעיניים עצומות (כי למה לבחור משהו קל?), על ללמוד להחליק על הקרח וגם להצליח לזוז מהמעקה ולבטוח (לא הצלחתי כ"כ), על ללמוד ליפול (עד היום אני עדיין לומדת, בינתיים נכשלתי), על לימודי המתמטיקה שהפכו מנכשל נמוך מאוד ל 100 ו 5 יחידות, בזכות סבתא רוסיה מהשואה (הייתי אוספת אותן), על ללמוד לנהוג עם הילוכים (טוב, אני נוהגת מגיל מאוד צעיר {3}, או שאני באוטו הכתום שלי או שאני על הנדנדות) אז זה היה דיי קל ודיי החלקתי לשם בטבעיות ועברתי בטסט ראשון, ובגיל 20 כבר החלפתי לבד גלגלים. אח"כ שיעור יוגה הראשון שהגוף שלי נענה לו מבלעדיי אפילו, להיות אדונית התבלינים בחלון ראווה אחרי שהתעללו בי והחביאו אותי בעליית הגג עם כל הג'ינג'רים, ואז... אז גילית את ההמראות! הכי אני אוהבת, אפילו יותר מנדנדות: המראות! (היו רק 6 כאלו, 3 לכל כיוון בינתיים). קשה לי, לאפשר לעצמי תהליך של למידה. קשה לי להיות באי ידיעה. קשה לי ליות מטומטמת וטיפשה, כורדית או גמלונית או קלמזית, אך עובדה היא, שכשאני משחררת את הראש, הגוף יודע בעצמו מה לעשות (כמו בשיעורי הקדרות הבוציים). תנועה קשה לי, אז בינתיים פילאטיס מכשירים, ואני חולמת על ללמוד לרקוד טנגו ופלמנקו ולהטמיע מקצבים. גם טאי צ'י מחכה לי. למרות שהייתי שמחה, מצאתי עצמי באמצע טיפול, פשוט בוכה בהיסטריה ומשחררת דברים לא ברורים החוצה. הרהרתי רבות באותה שנה על הסדנא שנסעתי אליה, ובסוף חזרתי על עקבותיי. על שאמרתי "לא", כי זה לא התאים לי ועל המישהו שלי, שבא לתקופה קצרה והפך את כל חיי וגם לו אמרתי "לא", וגדלתי מאז כל כך הרבה.

 

לפני שנה, כתבתי על הפתק שהשאיר לי החייל הבודד של אותו חודש:
"X היקרה,
תודה על החודש עבודה, ועל ההזדמנות שנתת לי.
בטהובן כתב פעם: "אין שום סימן אחר של עליונות מאשר החסד" והחסד שאת עושה כאן עם החיילים הבודדים, עולה על כל דבר.
אני מברך אותך שתמשיכי להיות מי שאת ולהקרין את כל האנרגיה החיובית שלך כי זה מה שהופך אותך לגבירה אמיתית."
אני מאוד התרגשתי. הלב שלי פיעם… כן, פיעם. חשבתי לי, איך בחור בן 23 רואה מה שבחור בן 43 לא הצליח לראות ומצד שני, כל שרציתי הוא להתכסות ולהסתתר ושלא יראו.. שלא יראו את האור, שלא איחשף, זה גורם לי למבוכה רבה מאוד.

גם את כל זה כתבתי (אי אפשר לגעת):


הנצח שבמלכות, היא ההתמדה, מתוך הענווה, לאורך זמן, שיש לו אחיזה בעולם מתוך שהכל חולף. הנצח זה הניצחון מעבר לזמן, זה הנצח שנמצא בתוך ההרף עין. זה להצליח לראות תהליך מתחילתו ועד סופו, או כמו שר' נחמן מברסלב אמר מקצה העולם ועד קצהו. לראות את טרום הלידה, לפני הבראשית, עד לאחרית הימים של כל דבר שאנחנו מתבוננים בו.
כשאני מתבוננת בעץ, אני קודם נהנית מהיופי שלו, מהצל שלו, מהנועם שלו: "וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃." (אני תמיד כולי מתרככת בפסוק הזה בספירה, וחושבת על מישהו מיוחד, שהיה לי איתו נועם כזה). אח"כ אני חושבת על איך הוא גידל לעצמו את הצורה שלו, את צורת העלים שלו וטעם הפרי שלו, וכשאני חושבת על הפרי וממה הוא עשוי, ואולי אני גם אוכלת את הפרי, אני חושבת על הזרע, שהיה נופל לקרקע, ואולי ציפור תפסה אותו והניעה אותו בעולם, ונטשה אותו במקום אחר, ושם הוא שיקע עצמו אל תוך הבטן של אמא אדמה עם הגשם הראשון ושם הוא פשוט שהה, בחשיכה וחיכה. חיכה שזה יהיה הזמן שלו לנבוט. בינתיים, הוא בישל מבפנים את עצמו והפוטנציאל שלו. כשהגיע הרגע הנכון, הוא התחיל לשלוח שלוחה מחוץ לו, שלוחה שפשוט ידעה איך לבקע את כל הדרך מתוך בטן אמא אדמה, אל פני הקרקע, ושם הוא ראה אור והאור ראה אותו.

יש אלוהים בתוכי והוא לא מסתיר פניו (או מסתיר אותם קצת פחות), איך אפשר שלא להיות שמחה למרות שאני עצובה? ככה, שוב פעם, שניהם. ביחד. שני הקצוות חיים בתוכי בשלמות. אני מרגישה שעץ חיים גדל בתוכי. הוא כבר מזמן באור, וכי יש אנשים שמרוב שהם בחשיכה, הם לא זוכרים איך לראות, גם כשיש אור, בדיוק כפי שהאינדיאנים הראשונים לא ראו ספינות שהיו מאוד קרובות אליהם, כי לא שיערו בדעתם שזה יכול להיות, שאנשים אחרים יבואו אליהם – מהים!. זה לא נתפש לי, איך אדם עם נשמה כ"כ גבוהה יכול כל כך לא לראות. הוא כאילו רואה, רואה מבלי לראות.

גם השנה זה ככה, מאז ל"ג בעומר, הספירה פשוט טסה מהר מידי ואני רק רוצה שהיא תעצור. סיפרתי את זה לאבא, הוא בכלל לא מבין מה אני סופרת, אבל הוא הציע לי בנשימה ארוכה אחת לספור מכוניות אדומות, עמודי חשמל, חשבוניות של סופר, כרטיסי כניסה לחניון, מטפי כיבוי אש ציבוריים, מכסי ביוב של העירייה, עצים, רמזורים, וזה המשיך.. הרבה זמן. לא היה לי קול לעצור אותו, הוא לא שמע אותי.

הספירה נתנה לי יד, העיניים שלי היו עצובות מאוד, והלב שלי חיבק שמחה.


השנה, הספירה מביאה דברים למודעות, כמו גם העבודה עם מדריך המידות. השנה יש בתוכי אהבה מיוחדת כלפי אדם שהוא אור גדול בחיי, ויש לו לב חם ואוהב שמתבונן בי והוא מוקסם. כבר 9 חודשים (כבר אמרתי שאפשר ללדת?) שהוא מנסה לעכל מה קורה בחיים שלו. לפעמים הוא מסית את המבט, אבל אני מחזירה אותו בעדינות רבה להביט בעצמו ולראות בו את מה שאני רואה בו. גם אני קוראת את מה שהוא כותב לי שוב ושוב ושוב ושוב כי גם אצלי זה נטמע ושוקע ונספג באין חומר שבתוך הגוף ונשמה שלי ומבריא אותי אט אט. אני עוזרת לו להיות נוכח ולא לברוח כי אני נמצאת איתו גם בבריחתו, כי אני נוכחת, אז זה נדבק גם בו. זה הנועם שלי.."וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ" וכך זכיתי, ועל כך אני מודה מכל החללים שבי. יש כאלו שלא פוגשים מעולם את המישהו שלהם, ואני פגשתי שניים מהם.
אני יודעת שאני מתעכבת עם היציאה שלי, מעבר לכך שקשה לי לצאת ולהיפתח, אני פשוט נהנית מעוד כמה רגעים בנוכחות כפי שהיא כעת ולפני ים השינויים שעומדים על פתח דלתי ואני יודעת שהם מגיעים, אני יודעת שאהיה שמחה מאוד ושהשמחה שלי תהיה כזו גדולה שהיא תוכל למלא את כל כדור הארץ, שיעשו אותי מאושרת יותר ממה שחלמתי אי פעם ויותר ממה שביקשתי או עלה בדעתי לבקש אי פעם. אז אני עוד רגע קט, בתוך עולם כפי שהכרתי אותו, כי אני יודעת שהוא כבר אחר וכי גם אני אחרת אפילו יותר.

 

ההיפוך/השלם.
הנצח שבמלכות – ההתמדה בהנהגה לאורך זמן ומתוך ההתגברות על היצרים והאוטומטים והדפוסים המקבעים. חשוב שנמשיך להקשיב לקולות הפנימיים של הלב והנשמה גם ובמיוחד כשקשה (הם עוזרים לנו לשמוע את מה שחשוב שנשמע). לעשות זאת שוב ושוב ושוב, ככל שידרש מבלי לחוש בנפילה.
המלכות שבנצח – ההנהגה שבהתמדה. מתוך שעושים דבר (כמו להיות קשוב לכל הקולות הפנימיים ולהנהיג אותם, כל אחד כפי דרכו) לאורך זמן הוא הופך להיות הטבע שלנו, ממש נטמע, וכשזה ככה, זו הנהגה, אנחנו מקבלים שייכות ונוכחות. היכולת להנהיג לאורך זמן ובהתמדה.

 

לפני 8 שעות. 24 במאי 2020, 17:12

 

אז המלכות, מכילה בתוכה את הספירות שנאספו בכל שבוע.

מעבר לכך, היא עליונה ותחתונה בו זמנית:
היא מקבלת מהכתר: חכמה (אבא) ומהבינה (אמא).
החכמה זה ידע נרכש, יכולת לקלוט מידע בחושים וכו,
הבינה זה תהליך עיבוד המידע, הסקת מסקנות, להבין דבר מתוך דבר.

מהכיוון השני, היא אוספת אל תוכה את כל עבודת המידות שנעשתה עד כה ומעלה אותן למעלה,
וגם מורידה אותם לארץ, לגשמיות ולידי מימוש, כלומר מהנפש אל הגוף הפיזי.

משמעות המלכות היא קבלת עול שמיים.

 

 

את הקטע הזה כתבתי לפני שנתיים. הוא עדיין בתוקף וכמעט שלא ערכתי אותו:

מלך, הוא אדם שהלך בעצמו בדרך, כשהוא מכיר בצלילות טהורה את הפנימיות והחיצוניות. הוא אדם מורם מעם, שאפשר ללמוד ממנו, לקבל ממנו כח והשראה, אדם שמשמש לנו כמודל, כמגדלור מואר ומאיר באהבה. אדם שלא מניח לאספסוף הפנימי החייתי והבהמי לשלוט בו – לכן הוא יכול למלוך. הוא מכיר את כל הקולות מבפנים, מסוגל להכיל את כולם בשלום, בשלמות, הוא מסוגל לראות מנקודות מבט של כל הקולות. לכן הוא יכול גם להנהיג. הוא נותן מקום, איפשוּר. מלך לא עושה לעצמו הנחות. הוא יודע את דרכו של עבד הבורא, הכהן, הלוחם, המרפא, המדריך, המנהיג. יש בו את כולם בכל הרמות: בשיכלי, במנטלי, בריגשי, ברוחני. מלך הוא מי שמצליח להיות צינור טהור לאורו ולאהבתו וככל שהוא מנקה מתוכו עכירויות, כך הוא נעשה צלול יותר והצינור יכול להעביר יותר אור ויותר אמת.
מלך, הוא מי שמצליח להכיל את הכל מבלי לאבד את עצמו, מי שיש בו יראה, ענווה וחמלה, מי שיודע להיות בפנים ובחוץ בו זמנית, מישהו שגורם לכל מי שבמחיצתו להיות מועצם, הכי המהות שהוא, לשקף בצלילות. מלך יודע את עצמו, מי הוא, מאין בא, לאן הוא הולך ובפני מי הוא עתיד ליתן את הדין, מלך בא מתוך החסד, במודעות גבוהה מאוד, כי הוא רואה… את כל הגוונים והצורות, נטול שיפוטיות וביקורת, בנוכחות מלאה ויציבה לאורך זמן.

המישהו שלי הוא מלך,

ולתפארת מדינת ישראל!

 

למה אני חושבת כך?

כי אנחנו יכולים ללמוד רק ממי שכבר היתה לו השגה והדבר הפך כבר להיות הטבע שלו. אני חושבת שזוגיות צריכה להיות מאוזנת כי בזה העוצמה שלה, כי כשמאוזן, אפשר לפרוח ולהביא את מלוא המהות שלנו אל תוך קשר.

כשלאנשים ימאס מכל מיני, הם יתחילו לחפש תשובות ויבינו שנטיות לכאן או לכאן, כל הזמן יוצרות אי שקט, לא מרפאות דבר וגם לא באמת ממלאות חוסר. הרי כמעט כל הפעולות שלנו נועדו למלא חוסר. אך מה יקרה אם נהיה מלאים? אם נהיה בטוב? ובריפוי?

המרדף אחרי מילוי לחוסרים, הוא מאוד עוצמתי וזה מנהל אותנו, ומי שמשכיל להבין את זה "רוכב" על הדבר הזה בדיוק ומוכר לנו דברים שאנחנו לא באמת צריכים. זה הופך אותנו למכורים ולעבדים של החוסרים שלנו בסיזיפיות שאין לה מוצא. אין לה מוצא עד שנשנה את התפישה שלנו.

אנשים נכנסים לזוגיויות כל הזמן וגם כל הזמן יוצאים מהן. ושאלתי עצמי למה זה כך.. וגם נמנעתי - כי אני לא רוצה את הדברים בצורה כזו. ואז הבנתי שאנשים מכלים עצמם בלנסות למלא כל הזמן, ולכן יש בזה כיליון, הזוגיות לא מתפתחת, היא נשברת. ואז מתגרשים ומתפרקים. ואז הבנתי שמה שבעצם אני רוצה, זו זוגיות שאפשר להתפתח בה, זוגיות שמאפשרת את השינויים, שיכולה להכיל אותם ועוד יותר מזה: שעושים את השינויים ביחד, כדבוקה אחת. והדבר הזה יכול להתקיים רק אם יהיה באיזון הרמוני, כשיש התאמה והשלמה שמרחיבות. למעשה, זה בדיוק המבחן: האם הקשר מרחיב אותי או מצמצם אותי? סוגר או פותח?

זה בדר"כ יהיה טוב ונכון כשמישהו לגמרי רוצה בטובתך ומנסה לראות איך הוא יכול לתת לך יותר (כמובן, לשמור על איזון וגבול - גם להטביע מישהו זה לא ממש בריא). 

אז הכל מסתכם במינונים ואיזונים.

הרמוניה.

ואני קוראת לזה, מלכות.

כשמצליחים להיות באהבה, וכל מעשה ידנו נובע מתוך אהבה (ולא סיפורי שכל, שמדברים על אהבה אבל אין לאף אחד מושג מזה באמת), הדבר הכי דומה לזה, זו אהבת הורה... אהבה שאינה תלויה בדבר. כשמצליחים לגבור על האוטומטים שלנו, על כעסים, תסכולים, עצבויות, מרורים וכו' כל אחד עם מה שיש בו ומפעיל אותו, כשמצליחים לקיים את הקשר ביציבות, מתוך חמלה של לפנים משורת הדין, בהרמוניה, לאורך זמן, ובהתמדה, בנחישות, מתוך יסודות עמוקים והתקשרות כנה וישרה, אז אפשר להתיישב על כס המלכות ולהשגיח שזה ימשיך בדיוק כך. לנווט את הספינה (כל אחד את עצמו וכשמתחברים נכון, השניים נעשים לאחד).

וזה לא בשמיים, זה בארץ :- )

 

חודש ושבוע מבורכים.

לפני יום. 23 במאי 2020, 23:05

ספרנו הערב: 45.

הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.

השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, שייכות.

תפארת שבמלכות.
האיזון וההרמוניה שביכולות ההנהגה שבנו. מינונים מדויקים של מתי להרחיב ולתת ומתי לצמצם ולסגור וכמה. זו היכולת לראות את צרכי האחר, לבוא לקראתו, לחמול ולסלוח לפנים משורת הדין, כמו גם הענווה, מאזנות את האגו, כי מדובר בלראות באמת את האחר. זו מלכות שיש בה אצילות והוד.
מלכות היא להכיל: כשהנתינה והאהבה (חסד) מאוזנות (תפארת) ביניהן לעומת גבולות, ביקורת ויכולת להתגבר על דברים (גבורה), בניצחון לאורך זמן ובהתמדה (נצח), מתוך יראה ענווה והכרת התודה (הוד), מתוך התקשרות עמוקה (יסוד), יכולה להתקיים מלכות מלאה ושלמה מתוך שלום פנימי ושייכות. בפסח מקבלים את האורות במתנה אם עשינו את 15 פעולות הסדר לפי הסדר, כדי שיהיה לנו את הטעם, הריח והתשוקה לדבר. מפסח, אנחנו עושים את העבודה ועולים במעלות/מדרגות עד שהדבר יהפוך להיות קניין שלנו (במשמעות: טבע חדש, מוטמע בתוכנו כאילו זה אנחנו). כל יום בשבוע של המלכות שווה לשבוע, כי המלכות עצמה מכילה את כל מה שנאסף אל תוכה, לכן היא מלכות

 

* * *

שאלות מנחות:
"בחן את מידת החמלה שבמנהיגותך. מנהיג טוב הוא מנהיג חומל. האם בגלל סמכותי אני פחות חומל? האם אני מודע לכך שחלק חשוב מהכבוד העצמי מותנה ביכולת לחמול? האם אני מבצע משימות ביעילות? האם אני מסודר? האם אני נותן הוראות ברורות לאלה שתחת חסותי? האם המפעל שלי על עובדיו פועל כצוות? האם אנו מקיימים ישיבות צוות תכופות על מנת לתאם מטרות? תפארת, הרמוניה – חיונית למנהיגות מוצלחת.
האתגר היומי: בדוק תחום מסוים שנמצא תחת חסותך. האם ניתן ליעל או לקצץ גורמים מיותרים ובכך לחזק את מפעלך?" (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי על כי גדלתי הרבה בתפקיד שלי, בסמכות שלי, במקצועיות, ביכולת שלי לראות את האחר ובלהנהיג מתוך חמלה ואף לסמוך על אנשים סביבי. כתבתי על כך שמסרו את הבית של המורה שלי והזמינו אותי לבוא לקחת דברים אבל לא הייתי מסוגלת להגיע לשם ושיחררתי גם את החומר, ושמרתי את זיכרון המקום (מעניין אם שיח היסמין ממני עדיין שם. עברתי שם לפני חודשיים וחצי והאטתי את צעדי ליד הבית וניסיתי להציץ אבל לא ראיתי דבר הגרפיטי של הילדה שמצלמת אותך על הקיר עדיין שם. תיירים תמיד מצלמים אותו. היתה תקופה שגם צוטט שם שיר מנוקד של עגנון אבל הלבינו אותו מזמן).
"הייתי שם פעם בשבוע בדר"כ, לפעמים יותר, וכל פעם כשבאתי גם אם זה היה בימים שונים, בערב, היה מישהו קורא לפינחס. לא הבנתי איך זה שכל פעם כשאני באה, מישהו קורא - ממש בקולי קולות - לפינחס, כאילו אין טלפון בעולם. אז פעם אחת שאלתי אותה מי זה פינחס הזה. היא הסתכלה במבט תמוה. אז אמרתי לה: "את לא שומעת? כל פעם כשאני באה, מישהו קורא "פינחס! פינחס! פינחס!.." אז היא נורא צחקה ואני הייתי במבוכה, כי לא חשבתי שאמרתי משהו כל כך מצחיק… ואז כשנרגעה, היא הסבירה שהוא צועק "מינחה! מינחה! מינחה!…"

 

לפני שנה, כתבתי על המלכות כיכולת להכיל. אם לא מכילים מקבלים כלום (מלך - כלם). כדי להיות מלך, להכיר את דרכו של הלוחם, המרפא, המדריך, והמנהיג. כתבתי כי כדי לצאת מהחשיכה, מהגיהנום הפנימי שלנו, צריך את החסד שביסוד: משפך ענקי של נתינת אינסוף חמלה ולשפוך אותה פנימה אל תוך היסוד ככל שיידרש.

 

השנה, במסגרת התפקיד שלי, עבדתי על דיוקים וליטושים ביחסים עם אנשים בעיקר ובלראות את האחר, לראות מבעד לעיניים שהם לא שלי (עדיין יש עבודה שם) לסמוך על האחר השתפר (גם בו יש עוד עבודה). מדיניות האי התערבות גם היא צריכה עוד מקצה שיפורים: ללמוד איך לא להפריע, לא להתערב, לסמוך.
כמו אז, כך גם כעת, קשה לי להיפרד מהספירה, ומצד שני אני מרגישה שכאילו היא הסתיימה לפני שבוע וחצי בערך. האור והעוצמות של השנים הקודמות עדיין מאירות לי את הדרך ועוזרות לי שיעורים של השנה הזו (נראה שהאור מאיר לאינסוף.. פועם). גם משאלות הלב שלי פועמות, ומזכירות לי כל פעם כשאני קצת מועדת ומחליקה לתהום האין, כי יש להודות גם על מה שלא ניתן (כי כנראה שזה עוד לא מוכן וכי עלי לסמוך על הנשמה שלי שתוביל אותי נכון ובזמן. לסמוך עליי, על הדרך, על הבורא). המשימה העיקרית היא להיפתח ולצאת.. לנוע - באלו הכי קשה לי.

 

-------------------------------------

מלך,

הוא אדם שהלך בעצמו בדרך, כשהוא מכיר בצלילות טהורה את הפנימיות והחיצוניות. הוא אדם מורם מעם, שאפשר ללמוד ממנו, לקבל ממנו כח והשראה, אדם שמשמש לנו כמודל, כמגדלור מואר ומאיר באהבה. אדם שלא מניח לאספסוף הפנימי החייתי והבהמי לשלוט בו – לכן הוא יכול למלוך. הוא מכיר את כל הקולות מבפנים, מסוגל להכיל את כולם בשלום, בשלמות, הוא מסוגל לראות מנקודות מבט של כל הקולות. לכן הוא יכול גם להנהיג. הוא נותן מקום, איפשוּר. מלך לא עושה לעצמו הנחות. הוא יודע את דרכו של עבד הבורא, הכהן, הלוחם, המרפא, המדריך, המנהיג. יש בו את כולם בכל הרמות: בשיכלי, במנטלי, בריגשי, ברוחני. מלך הוא מי שמצליח להיות צינור טהור לאורו ולאהבתו וככל שהוא מנקה מתוכו עכירויות, כך הוא נעשה צלול יותר והצינור יכול להעביר יותר אור ויותר אמת.
מלך, הוא מי שמצליח להכיל את הכל מבלי לאבד את עצמו, מי שיש בו יראה, ענווה וחמלה, מי שיודע להיות בפנים ובחוץ בו זמנית, מישהו שגורם לכל מי שבמחיצתו להיות מועצם, הכי המהות שהוא, לשקף בצלילות. מלך יודע את עצמו, מי הוא, מאין בא, לאן הוא הולך ובפני מי הוא עתיד ליתן את הדין, מלך בא מתוך החסד, במודעות גבוהה מאוד, כי הוא רואה… את כל הגוונים והצורות, נטול שיפוטיות וביקורת, בנוכחות מלאה ויציבה לאורך זמן.

המישהו שלי הוא מלך,

ולתפארת מדינת ישראל!

 

ההיפוך/השלם.
התפארת שבמלכות – האיזון וההרמוניה שבהנהגה, היכולת לראות ולשמוע את כל הקולות הפנימיים בצורה שווה ולקבל החלטה נכונה עבור כולם מתוך חמל של לפנים משורת הדין.
המלכות שבתפארת – ההנהגה שבהרמוניה ובאיזון. מתוך היכולת לשמור דברים מאוזנים (למשל נתינה ואהבה עם גבולות, כזו שלא מטביעה אלא נוטעת ביטחון פנימי וחדווה), מתוך החמלה נולדת יכולת הנהגה נכונה וטובה.

 

 

 

לפני יומיים. 22 במאי 2020, 23:09

ספרנו הערב: 44.

הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.

השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כללות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה, השתייכות.

 

היכולת לאזן את המנהיגות מתוך בקרה וראייה צלולה ומפוקחת של הדברים כפי שהם.

 

כתר מלכות: החכמה היא להצליח לקלוט בחושים, לראות פיזית, הבינה היא היכולת להצליח לשמוע, לראות לעומק, להסיק דבר מתוך דבר, והדעת נועדה לעזור לנו להבין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון - לשים גבולות, לכן הדעת מחברת ביניהם. יצא מדעתו משמעו להיות מעל להבדלים של טוב ורע, לראות דברים בשלמותם, על כל פניהם. זוהי היכולת למלוך.

 

* * *

שאלות מנחות:
"בחן את מידת הביקורתיות שבשליטתך ובמנהיגותך. על אף שהשליטה נעשית מתוך אהבה עליה להתאזן בעזרת הביקורת. מנהיגות יעילה נבנית על סמכותיות וביקורת. פן נוסף של בביקורת השליטה שלך הוא קביעת שדה פעולה בו יש לך סמכות לפעול. האם אני מבחין מתי אין בי סמכות לפעול? האם אני מפעיל סמכות במצבים שאינם מוצדקים? האם אני מודע למגבלותיי כפי שאני מודע לכוחי? האם אני מכבד את סמכותם של אחרים?
האתגר היומי: לפני שאתה נוטל עמדה סמכותית בכל נושא שהוא, עצור כדי לבחון האם יש לך הזכות והיכולת לפעול במצב זה." (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי על המלכות שיש לדעת מתי להתעדן ומתי להגביל, מתי לתת מתי לחדול, מתי לדבר ומתי לדמום. הרגשתי מסוגרת ומיותרת. כתבתי על תמונה של חבר, בו שני בניו 2-4 עומדים עם הגב למכתש רמון, והאחד שם יד על כתף אחיו כאילו הם בני 80, והגוונים היו מסונכרנים. התרגשתי, כי לא הכרתי את זה בתוכי, אף אחד לא שם יד על כתפי. כתבתי על הצורך שלי במנוחה.. (מנוחה שהגיעה רק בחודשיים האחרונים למעשה) למדתי לתת לעצמי, מתוך טוב ומתוך חמלה, הרפייה, סדנא לריפוי, מסאג', בריכות חמות - היתה רשות. כתבתי על הקשיים בספירה: בהתחלה זו התרגשות גדולה, אח"כ עבודה קשה, אח"כ התייגעות, אח"כ ממש מאמץ ועייפות כבידה שמשתקת ואח"כ זה בבת אחת פתאום רץ נורא מהר (מל"ג בעומר בערך) ואז אני מבקשת להאט, כדי שלא יגמר לי. אני צריכה עוד קצת.. עוד מעט, עוד לא.
איזה שבוע היה, מתיחות בדרום, מתיחות בצפון, זכינו בארוויזיון, יום ירושלים, מחר מעבירים את השגרירות לירושלים, ביום שלישי שיעור גיטרה ראשון עם איזה מורה, ביום חמישי טיול חברה, ואז נגמרת הספירה ואז שבועות.. רות ובועז מחכים לי.

 

לפני שנה, כתבתי על שיכולתי להכיל את מגוון הרגשות שעלו (העצב, הצער, האהבה, העלבון מבלי להרגיש קורבן הפעם). הייתי בשלווה, מיכל של אהבה ונועם. אנשים באו לקבל, ואני מזגתי ככל שיכולתי והייתי כל כך שמחה, כי הייתי אני. לפעום את הפעימה שלי ביקום (זה רק הלך והתגבר מאז): "הגבורה שבמלכות היום, היא היכולת להחזיק תדר גבוה ויציב ולהתגבר על ההפרעות אם עולות, ולפעום אותו, זו היצירה שלי בעולם, ואני אוהבת אותה, היא נפלאה בעיני, היא שמורה בלבבות של אנשים. זו יצירה אחרת, יש לה גוונים מאוד עדינים, כל אחד עם הגוונים שלו." נזלו לי דמעות של אושר, למרות שהיתה שם פרידה: "זה מעבר לחמאה מומסת.. זו חמאה מקורמלת, כך קראתי למצב הזה לפני כמה שבועות. כן, גם לבד, גם בלי בריוש סופג, לכרגע. לבד ביחד כזה, עם כל היקום כולו 🙂"

 

השנה, אני חושבת שלא תמיד אני יודעת לשים גבולות ולמלוך. במיוחד כשמדובר ברגשות, הם סוערים אצלי. אני גם לא ממש יודעת לשים גבול לנתינה, אני לומדת כעת. איכשהו המלוכה פועלת יותר טוב כל פעם כשמתבוננים מנקודת מבטה של הנשמה, ולא מזו של האנוש. ההתבוננות הגבוהה, גם מאפשרת לדעת מה לעשות, וגם מקלה את יכולת ההתגברות. השנה אני מתבוננת על היכולת שהיתה לי להכיל ולקבל את המצב למרות שמאוד כאב לי, קיבלתי. אני מתקשה בכך השנה (לא בהכל, אלא בכך שדברים צריכים לנוע ולהתקדם ולהשתנות, וקשה לי לנוע, עד מאוד). את הקורונה קיבלתי במנוחה שהזדקקתי לה כל כך, בקשב לעצמי, ליקום, לציפורים ולרוח שבין העלים, לקרני השמש, לטוב שבא, לאורות הגדולים שנכנסו ומילאו. הייתי בהכרת תודה עמוקה על כל מה שיש לי ובי, כל מה שזכיתי בו. השנה אני זוכה לאהוב, מישהו, במידה שלי, ברמת הנשמה, גם אם לא מתגשם בארץ. אני מגלה תגליות בעבור שנינו ולומדת, איך צריכה להרגיש זוגיות שלמה.

 

ההיפוך/השלם.
גבורה שבמלכות – הביקורתיות והגבולות שבמנהיגות. היכולת שלנו לראות את עצמנו מנהיגים בהרמוניה, מתוך שלום ומתוך אהבה וכבוד לכל וגם יודעים היכן לעצור, היכן לא נכון, היכן לשחרר.
מלכות שבגבורה – אדם שיודע לעצור את עצמו (את היצר, את האוטומט, את הפחדים), מתי כן ומתי לא, מקיים את המלכות שבגבורה. זו המנהיגות שבהתגברות, ראייה צלול, בקרה בונה.

 

 
 

לפני 3 ימים. 22 במאי 2020, 0:44

ספרנו הערב: 43.

הספירה לשבוע זה: מלכות (דויד המלך ורחל), איבר הרבייה הנשי.

השפע האלוהי, פריון, שכינה, כל הספירות כלולות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, השפעה.

מלכות.

להיות מלך משמעו לדעת להנהיג בצורה נכונה, טובה ומשפיעה, מתוך שלום פנימי, ראייה מלאה וצלולה של הדברים כפי שהם, היכולת להניע את כל המערכת, לפי סדר, בזמן הנכון, בו כל גלגלי השיניים מסונכרנים אחד עם השני ומניעים את הכל ביחד, כל אחד בקצב שלו, כל אחד עם התפקיד שלו, כל המערכת פועלת כ-אחד. להיות מסוגל להפעיל את המערכת כולה. אחדות מסונכרנת.

המלכות השבוע היא למעשה אוסף כל המלכויות שהיו לנו עד כה, שהן אוסף של כל הימים באותו שבוע. זה להכיל בשלום, באיזון והרמוניה את כל הספירות השלובות במינונים מדויקים ומאוזנים, מתוך אהבה ונתינה, היכולת להתגבר ולהגביר, באיזון, ולאורך זמן תוך ניצחון על היצר והאוטומט, מתוך הכרת תודה וגילוי הלב והאמת, ומתוך המעמקים המחברים את הארץ למן היסודות, עם השמיים והרוח. המלכות מתקיימת כאשר כל אדם מתקיים מתוך הייחודיות והחד פעמיות שלו ובו בעת פועל כחלק מהכלל.

 

חסד שבמלכות.

האהבה והנתינה שבהנהגה.
יש להבין כי שליטה והנהגה הם שני דברים שונים בתכלית. שליטה היא לכפות את הרצון שלי על האחר מבלי לראות אותו. הנהגה, היא היכולת לשמוע את כל הקולות, להכיל אותם במידה שווה ולדעת להנהיג אותם מתוך אהבה וכבוד. להכיר את הטבע שלהם ולדעת להפעיל את הטבע שלהם לטובת הכלל, בהשפעה טובה ונכונה. מלכות היא הנהגה נכונה וטובה, אצילות, כפי שהמדריך מסביר יפה, מקבלת את עוצמתה מכל הספירות שהיו לפניה, היא היכולת להנהיג מתוך שלום פנימי. הספירה הקודמת, יסוד, עסקה בזרע, הפוטנציאל, המלכות היא זו המוציאה את הדבר לפועל, זה ההיריון והלידה ואח"כ הפרי.
החסד שבמלכות הוא האהבה והנתינה מהמנהיג, מהמלך. אדם שיודע לחלק מעצמו ולהעניק ולא שומר הכל לטובת עצמו. זה לעצמו לצורך קיומי ולאחרים, יודע לתת ולאהוב ולהעניק. כאשר האהבה והנתינה, הראייה הצלולה, החמלה וההרמוניה המאוזנת, ההתמדה לאורך זמן והענווה מנותבים נכון באמצעות מידת ההתקשרות, כלומר מתוך חיבור לריקמה האנושית, מתקבלת האצילות המלכותית. המלכות אינה פעולה בפני עצמה כי אם פועל יוצא של כל מה שהיה לפניה. לפעמים, כשאדם מתייגע במידות האלו, קורים בו דברים. מתרחש שינוי, מגיעות הבנות.

 

* * *

שאלות מנחות:

"אצילות, שליטה, מנהיגות – האחרונה מבין שבע המידות – שונה מהשש שקדמו לה. זהו מצב קיומי ואין לו גדר של פעולה. אצילות היא ביטוי סביל של כבוד אנושי ואין לו מעצמו מלבד מה שהוא מקבל משש הרגשות האחרים. מנהיגות אמיתית היא אומנות ביטול היש. זוהי השתקפות של רצון שבא מגבוה. מצד שני, מלכות מדגישה וממשת את האופי וההוד של הרוח האנושית. זהו אותו סממן שהופך אותנו לאנושיים. כאשר האהבה, הביקורתיות, החמלה, ההתמדה והענווה מנותבים כהלכה בתוך הנפש באמצעות מידת התקשרות, מתקבלת מידת המלכות. ההתקשרות מטפחת אותנו ומאפשרת לשליטתנו לשגשג. מלכות היא גם רגש השתייכות: זו הידיעה שאתה חשוב ומסוגל לשנות, שביכולתך להיות מנהיג מנוסה המסוגל לתרום לעולם.
מלכות נוסכת בך בטחון ועצמאות, ודאות וסמכות, כאשר אם מחזיקה את בנה בחיקה ועיניהם נפגשות, הבן קולט את המסר: "אני רצוי בעולם. קיימת עבורי פינה חמה בה יאהבו אותי תמיד. אין לי ממה לפחד. אני מרגיש בלבי רגש של מלכות".
חסד שבמלכות: הנהגה בריאה מתבצעת בדרכי נועם ואהבה. על מנהיג יעיל להיות חם ומתחשב. האם שליטתי גורמת לי להיות אוהב יותר? האם אני מנצל את סמכותי ומנהיגותי מתוך התחשבות? האם אני כופה את סמכותי על אחרים?
האתגר היומי: עשה מעשה טוב עבור אלה שנמצאים תחת חסותך." (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי כי לא ידעתי אם אתמיד (התמדתי בנחישות!), הספירה עזרה לי להיות במודעות ולראות באור כמה דברים חשובים. בגלל ששנה שעברה נמצאת ברקע של הספירה בשנה הזו, יש לי נקודות ייחוס, יש סגירות של כל מיני מעגלים או לפחות חלקים שלהם משנה שעברה.
את הספירה יש לבצע בקול, והשנה עשיתי זאת מידי יום ביומו ושמתי לב שהקול שלי לא נשמע אותו דבר בכל הימים. ישנם ערבים שבהם בכיתי, ישנם ערבים שבהם היה לי מאוד קשה להוציא מעצמי קול, היו ערבים שבהם חייכתי וחיבקתי את אלוהים שבתוכי כשספרתי, היו ערבים שספרתי מתוך תודה עמוקה והיו ערבים שספרתי מתוך פחד ובהלה. לכל ספירה היה את הקול שלה לאותו ערב, ובכל ערב הייתי אחרת, וכל הקולות היו קולות שלי. הקולות היו שונים, הספירה היתה אותה ספירה (כך היה גם בשנה שבאה אחרי, וגם בשנה הנוכחית).

 

לפני שנה, כתבתי על כך שנעלם לי הקול, בדיוק זמן מה אחרי שיעור משנה חיים שהתרחש אז, כשהדבר הכי חשוב בתוכי היה להשמיע את הקול שלי, ורצו שאשתוק. אני חושבת שזה נועד כדי לחזק את ידיעת עצמי גם בלי קול. היה בי הרבה עצב. היה גם עלבון שחסם את הגרון והביטוי העצמי, עלבון מכך שכלל לא ראו אותי, שלא לדבר על לראות אותי נכון.. ביקשתי הרבה סליחה על דברים מכל החיים, ממני ומההורים, הודיתי מכל ליבי על דברים אחרים, וביקשתי (מאז ובכלל) להיות עם המישהו שלי הנכון. תמיד היתה את הדרך שלי, גם אחרי שנשברתי, חזרתי לדרך שלי, חזרתי לעצמי שלי, עד היום אחרי כל משבר וזעזוע. באותה פעם, לא הייתי לבד יותר. יש אלוהים בתוכי שאני נושאת, יש עצמי ראוי בהחלט, שגם אותו אני נושאת, ויש עצב עמוק שנאסף מכל השנים, והוא מכביד עליי את החזרה לדרך… הדרך אל המישהו הנכון, שהכי מתאים, אל תוך החיבור.


זה היה כאב ועצב של ילדה שהיתה תמיד דחויה ולא רצויה, לבד, בלי שאף אחד מדבר בשפה שלה (לכן תמיד דאגתי להגיע לכל העולים החדשים ולחבר אותם פנימה, שלא יהיו בחוץ ולבד), תמיד הייתי בתוך העולם שלי, זה היה המקום הבטוח היחידי, היחיד שמעולם לא עזב אותי היה: אני, גם כשלא הייתי נוכחת, כשלא היתה לי צורה, וכשלא היה לי גוון, כשכלל לא היה "עצמי", כששנאתי אותי, כי הייתי מוסרת את נישמתי כל פעם, ומעבר לגבול מסוים, זה היה הופך אותי לקורבן ואז עלתה בי השנאה העצמית, ואז גם הרצון לחדול מלהיות (כל זה כבר נרפא ממזמן :- ) ). ואז היתה הצומת הזו, של הבחירה אם למות או לחיות, אם באור או בחשיכה. ובחרתי בחירה חופשייה.


אני יודעת ידיעה גמורה שכל היקום לטובתי ולעזרתי ומקיף אותי בחמלה ובאהבה כל הזמן, גם כשחסום בי ואני לא יכולה לקבל. צינורות השפע זורמים מאוד קרוב אליי, אני שומעת את השאון שלהם (זה היה נכון, הם למעשה היו פתוחים כל הזמן, זו אני שנפתחתי אחרי אותו שיעור, ואז גם יכולתי לקבל).

תמיד צמצמתי את עצמי, וסיננתי, ואמרתי לאנשים מה שידעתי שיעשה להם טוב ומרוכך בלב, ושתקתי, כל כך הרבה בחיים שלי, שתקתי, לא הבעתי דברים, קברתי רגשות, הקפאתי, לא חייתי. כשנפגשנו, ביקשת שאמסור את עצמי ואשתוק, ואלו בדיוק שני הדברים שלא יכולתי לעשות, לא מתוך הדרך שעשיתי. עשה רושם שאתה רואה אותי, רואה באמת, מכיר אותי – באמת, הבטחת שלא תלך, ואני אמרתי לעצמי בלב: גם הוא ילך, הוא לא מהנשארים. וזו אני, שלא יכולתי להיות בתנאים של למסור את עצמי ולשתוק. להתמסר כן.. זה בטבע שלי משום מה, זו דרכי לאהוב, להתמסר, בדבקות.. אין אופציה אחרת. אבל לא למסור את העצמי. זה משהו אחר. היום, יש לי תפקיד וכדי לקיים אותו, אני מוכרחה להיות בתוכי, גם ובעיקר בזוגיות. מה שרצית, כלל לא נכון לך, אבל אתה עדיין לא מוכן, וזה בסדר, ומכאן כל החמלה והאהבה אליך. אחרות אולי בוכות על עצמן, אני דומעת את עצמי החוצה, אני לרגע אחד לא הפסקתי לעשות את העבודה, גם ובעיקר כשהכי קשה וכשנראה שאין מוצא. לא יכולתי לאכול כי הייתי בשוק ממה שהתרחש, כי הגרון שלי היה חסום בעלבון מהעדר הראייה ומכל השנים כולן, וכי הייתי מבועתת מהדבר שביקשת, שכל העצמי שלי נעלם ויצא מתוכי, ואותו בדיוק ביקשת. וכשהצלחתי להביא חלקים ממנו, היה לנו שבר. היתה לנו שלולית, אבל אני יותר גדולה משלולית, אני לא יכולה להתפתח שם, לא נכון לי ככה, ואני שמחה כל כך בתוכי, על שהפעם עם כל כמה שזה היה קשה, עמדתי לצידי, הצד שלי שמע אותי אומרת "ככה לא". אני יכולה להתבונן שוב אל תוך הנצח, ואני יודעת שיהיה לי נכון וטוב לאורך זמן, ושאקבל את שלי, כי יש לי תפקיד, כי זה השלב הבא, כי זה נכון ליקום שאהיה במהות שלי ובתוך זוגיות שלמה, והפעם, זה לא איתך, לא כפי שאתה.


הדבר הבא שקרה, היה לפעום פעימה של אור ואהבה שתעבור דרך כל המעגלים הקיימים סביבי למעגלים שבהם אני לא נמצאת. שהפעימה תמשיך הלאה אל תוך האינסוף, אני יכולה לראות את זה פועל (היום, שנה אחרי, אני יודעת להגיד שזה התרחש דיי מהר מאז). כתבתי גם על החומה, על הקיר, ואיך לעבור אותו.

 

השנה, אני מתבוננת בעיקר על השנה שעברה ומה שאירע בה, ואני רואה שהייתי בדיוק זה: מלכה מתוך החסד. ידעתי להנהיג, ולהגיד לא, לא כך, ולעשות את זה מתוך אהבה עזה (כפי שהוא ביקש, ולא ראה). השנה, אני מרגישה ראוייה, ומוכנה לקבל. יש עוד קצת עבודה על נושא הרצוייה... והמימוש כמו גם על שאריות אגו משמר והישרדותי שמקשה על היכולת לדלג בין שינויים, שזה מה שהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות - לשנות בקלילות. גם הקלילות בעבודה, גם הלא להתעלק על מי שאני רוצה (כי עדיף שיחזרו אחריי ולא להפך, וכי אני צריכה ללמוד לשים גבול ולא להטביע באינסוף שלי, וגם לא לסנוור. לצמצם לאנשים את השפע, כך שיוכלו לקבל אותו = לראות יותר טוב את האחר).

 

ההיפוך/השלם.
החסד שבמלכות – הנהגה מתוך נועם והתחשבות, מתוך ראיית האחר וצרכיו כמו גם יכולותיו.
המלכות שבחסד – מתוך שאני אוהבת, נובע הרצון להשפיע שפע, ולהנהיג ולהדריך ולכוון, מתוך השתייכות.

 

 

לפני 3 ימים. 21 במאי 2020, 15:31

תודה לשואל, שעשה את הדבר הבא, למה שהוא, בזכותו נעשה.

* * *


- הכתיבה שלך עוזרת לי להיכנס פנימה. לעצמי בחמלה. זה נעים... תודה.
זו הדרך היחידה שאני מכירה לרפא, שבאמת עוזרת.


- זה מעניין.
לא את כולם. אנשים מעדיפים לישון. ככה הטבע שלנו, להתחמק מהעבודה לשמה באנו ולהעסיק עצמנו באינסוף הסחות דעת רק לא לעשות את הדבר עצמו. עד שהכל מתפוצץ. כשמתפוצץ, מתחילים להתעורר. אצל אחד זו תאונה, או אובדן, אצל אחר זו מחלה או שיברון. הנה, התפוצץ כעת לכל העולם :- ) לכן זה טוב. כולם יתעוררו ויגיעו.. בסופו של דבר כולנו נגיע לאותה הבנה ואז גם לאחדות והרמוניה... השאלה היא איך ומתי, אבל כולם יגיעו. אין רע בעולם, רע או כואב, או סבל, אלו התבוננויות לא נכונות על דברים.


- צריך הרבה אמונה...
אמונה מקבלים דרך הלב שלך בעצמך, אי אפשר להעביר אותה. אבל כן אפשר להראות לך את הדרך לשם.


- אין כאב ?
כאב בא כשאדם לא מיושר עם היקום >>> התבוננות לא נכונה במתרחש. כאב וסבל מטרתם להחזיר אותנו להתיישרות. לכן הם שיעורים. מי שלומד להתבונן, עובר את השיעורים יותר בקלות. מי שמסרב לראות - חוטף, אבל זה לא עונש, אלא Act של חמלה, שנועד להשיג תשומת לב כדי להחזירך לדרך הישר (כי אור עובר רק בקו ישר, לכן חשוב שנהיה Aligned).  


- כאב וסבל הם לא אותו דבר...
נכון, הם שונים, אבל יש להם אותה מטרה והיא להצביע היכן משהו צריך תיקון. כאב הוא התרעה, כמו נורה אדומה. לסמן איפה צריך תשומת לב למשהו (ממה התעלמנו? היכן לא שמנו מהלב שלנו?). כל כאב דורש ריפוי. בשוטף, ברגיל, בהוויה שלנו, לא צריך לכאוב לנו. אנחנו גם צריכים להיות בריאים. זו נקודת המוצא תקינה. אם יש בנו מחלה, יש להבין מכך שיש בנו מלחמה וכי חסרה בנו חמלה (לכן הכל מאותו שורש. התיקון נעשה מאותם חומרים של הקילקול). בבריאות ובשמחה. אם אנחנו לא בשמחה, זה סימן שאנחנו במחשבה (שוב, אותו שורש... ). המשמעות של כך, שאנחנו מכניסים אויר מיותר (מנפחים דברים) או מכניסים רעשים. הכל צריך להיות צלול ומעודן מאוד, קליל ומרחיב.


- הדרך ארוכה, העבודה רבה.
האורך תלוי בך (אתה עושה דבר להיות קצר או ארוך בתפישה שלך וביכולת שלך להכיל שינוים וללמוד שיעורים).
דבר לא צריך להעסיק אותך מלבד הדבר הנוכחי שעובדים עליו.
וכן, צריך אמונה, זה נכון, האמונה מגיעה כשמתאמנים על ההתבוננות.
השאלות שצריכות להיות כל הזמן הן: מה טוב בזה (כל דבר)?, מה זה יאפשר לי ללמוד?
אם אתה רואה שעולה בך מחשבה שלילית, או כזו שלא מרחיבה את הלב - תדע שנקודת המבט שלך לא נכונה. אלו הסימנים.


- לכאורה, פשוט
נכון, אבל זה קשה מאוד בהתחלה, כי צריך לסגל ראייה אחרת. תדבוק ברצון, משם בא כח ההתמדה והנחישות.
וכשקוראים בתורה, זה גם עוזר להתבוננות, כי כולה מתרחשת בתוכנו כל הזמן. בתוך הגוף, בתוך הלב, בתוך הראש.
כל מה שכתוב שם, מתנהל בתוכנו, זה לא הם, זה אנחנו: תרגיש כאילו הדברים קורים לך.
כשתהיה מיומן, ותהיה בזה וזה יהיה בך - תלמד מישהו אחר. תעביר.


- היית אהבה עכשיו, אם אני לא טועה. את אהבה. את עם פתח - you
כולנו.. אור ואהבה. במהות.


- כולנו , בפנים, עמוק עמוק עמוק בפנים. זה מסתתר טוב אצל כמה....
נכון. ככל שמסירים שכבות, זה נחשף. זו העבודה, להסיר את המסכים והקליפות.
לכן מדברים בקבלה על כלי שיכול לקבל את האור ולהכיל אותו ולהאיר אותו.

לפני 3 ימים. 21 במאי 2020, 12:08

אז אחרי שגיליתי לך את רוב ליבי (כלומר, החללים בו שאני מכירה, כי הבאת איתך אינסוף מפתחות לחללים בלב שלי שלא הכרתי), 

אחרי שהנשמות שלנו כהרף עין התמזגו (9 חודשים כבר.. אפשר ללדת), והן מדברות ביניהן בתמונות, בצבעים, ברגשות וקולות - בסינכרון מופלא,

שלחתי לך את קורות חיי, אחרי שלא נגעתי בהם מספר מכובד של שנים, כדי שאולי תשפץ אותם ותדע להכניס אותי בתוכם.

 

המעניין הוא -

שדווקא זה - לשלוח אליך את קורות חיי - גרם לי להרגיש במבוכה ובעירום מולך.

 

(זה כמו לתת למישהו, לסדר לך את החיים.. ה-קורות חיים.

אם לתת משהו כזה למישהו, אז לך - כי הכי הרבה מהלב שלך נמצא בקצות אצבעותיך)

 

* * *

 

(אני לא מצליחה להבין איך זה לא יורד לארץ, ולא מתממש - לא מבינה. אולי זה לא צריך להיות, ואינך שלי. איני יודעת ואיני מבינה דבר).

 

 

 

לפני 4 ימים. 20 במאי 2020, 23:11

ספרנו הערב: 42.

הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.

"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה.

היכולת להנהיג, בתוך ההתקשרות. היכולת להנהיג את כל הקולות של האהבה והנתינה, הביקורת, הגבול וההתגברות, האיזון וההרמוניה מתוך החסד, לקיים את ההנהגה הזו מתוך ניצחון של התגברות ולאורך זמן, בהתמדה, בענווה והכרת תודה, הודאה וגילוי הלב והאמת, מתוך ידיעת ערך עצמי, מתוך חיבור והתקשרות מהעומק, מהיסוד, ולחבר את הארץ עם השמיים, ביציבות.

 

* * *

שאלות מנחות:
"ההתקשרות מרוממת את האצילות שבך. היא מטפחת ומחזקת את כבודך העצמי ואת כבודו של זה אליו אתה מקושר. האם התקשרותי בולמת את ביטוי אישיותי ותכונותיי? האם היא מכניעה את האדם אליו אני מקושר?
האתגר היומי: השתדל להדגיש ולהאיר את נקודות האור של מקושריך." (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי על כך שההתקשרות היא הדבר הכי בסיסי בקיום שלנו למן הלידה (ואף קודם), בתוך עולם של נפרדות, אנחנו מחפשים את החיבור וההתקשרות. קודם עם ההורים שלנו ואח"כ עם בני הזוג שלנו. מחיבור של גוף בתוך גוף, אל נפרדות בחיתוך חבל הטבור, והחוסר אונים שמחייב מגע. ככל שאנחנו גדלים והופכים עצמאיים, אנחנו מתנתקים, אבל זה בדיוק הקשר שאנחנו שואפים לחבר מחדש וזה משפיע על בני הזוג שאנחנו בוחרים.
כתבתי על כך שהילדות שלי היתה טובה, אח"כ דברים התקלקלו, והמרחק, והבעתה שלי מלאבדם (היא קצת נרגעה). ברירת המחדל שלי היא לשמור מרחק מרוב בני האדם, כי עד כה, נשארתי לבד עם הכאב שלא יכולתי להכיל. יש שחושבים שעדיף לחוות מאשר לא לחוות. אולי.. אולי.
יש לחיות כאילו יש לפנינו את הנצח, וכי בעוד רגע נמות – בו זמנית.
כשאנחנו מתקשרים לא נכון, נוצר קשר. סבך. כשמתקשרים בצורה נכונה, נוצר קשר, חיבור, עומק.

 

לפני שנה, כתבתי על כך שהיה לי קול נורא צרוד ושבור הערב. מעניין, כנראה שיש באר של עצב בתוכי, כי היא לא מפסיקה לעלות על גדותיה מפעם לפעם. ולא, זה לא דיכאון, זה עצב טהור ונקי אפילו נטול כאב. דקה אחרי, אני שוב מרחפת על גלי הרוח ומתמזגת עם אלוהים שלי ויודעת שכל הנעשה לטובתי נעשה, ואז אני שקטה לכמה דקות. כתבתי על הליכה במדבר שלא נגמר. כתבתי על 42 ועל דמעות מהבטן ועל כך שידעתי שזה יעבור ואוהב שוב (ואכן כך קרה), אלא שכעת - איני רואה דבר. אלו הרגשות שלי, העצב הזה יוצא ממני בלי קשר למה שהתרחש. אני לא קורבן של אפחד, אני לא מוכנה להיות וגם לא להפוך אפחד לקורבן שלי. אפחד גם לא עשה לי משהו רע ולא פגע בי, פשוט לפעמים כל כך בא לי להצטמצם לנקודה אחת, כמו זו. זה מרגיש בטוח ומוגן להיות נקודה.
אנחנו לפני השבוע האחרון.. זה הולך ובורח לי מבין האצבעות… הייתי רוצה שזה יקרה יותר לאט. בשבועות, זה הזיווג המלא של אלוהים עם השכינה, של עם ישראל עם התורה, של סיפור רות נעמי ובועז. היה להם רגע אחד, בו היא הרתה ומהם, בסופו של דבר, הגיע דויד המלך, וממנו בסופו של דבר גם המשיח.

מלכות, זה לשמור על איזון והרמוניה, לשמוע את קול אנוש ואת זה של הנשמה ולבחור כל פעם מחדש. מלכות זה לדעת מתי להתחיל משהו וגם מתי לסיים אותו.

 

השנה, קשה לי מאוד לנוע, קשה לי לחזור לשגרה (אני לא בטוחה שאני רוצה), ודברים בחיים שלי לא ישתנו אם לא אעשה שינויים. אני אוהבת, אבל האהבה.. לא מתקיימת ואני לא יודעת לאן ללכת, והעולם האחר מושך אותי אליו חזק מאוד, ואני עייפה ומרפה. ביקשתי ממני סליחה, על שלא טיפלתי בעצמי מספיק טוב לאחרונה, אני תשושה ושותקת (אפילו עם הקירות הפסקתי לדבר).

.

ההיפוך/השלם.
מלכות שביסוד – הנהגת ההתקשרות (דרך האהבה והנתינה, הההתגברות, ההרמוניה, הכרת התודה, לאורך זמן, מן העומק).
יסוד שבמלכות – מתוך ההתקשרות אל כל הקולות הפנימיים, הביטחון והיציבות שיש בקשר עמוק לאורך זמן, אפשר להנהיג.

 

 

לפני 4 ימים. 20 במאי 2020, 11:29

מסתבר שיש הבדל שמיים וארץ בין השתיים.

האחת נדונה לכישלון, האחרת - עם פוטנציאל להצלחה.

 

 * * *

 

לפני 5 ימים. 19 במאי 2020, 23:24

ספרנו הערב: 41.

הספירה לשבוע זה: יסוד (יוסף), איבר הרבייה הגברי.

"צדיק יסוד עולם", מעבר ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בין כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה.


ההתקשרות שבהתקשרות, היכולת לחבר עמוק יותר, ולהתפתח ולהעמיק עוד, ומתוך ההתעמקות – להתעלות לרוחני ולהרחיב את ההשפעה. להיות צינור טהור בין שמים וארץ.

 

* * *

שאלות מנחות:
"לכל אדם יש צורך להתקשר עם אנשים אחרים, עם פעולות חשובות ועם חוויות משמעותיות. כדי לטפח את יכולתך להתקשר, גם אם יש לך סיבות טובות להטיל ספק ביכולת שלך להתקשר, עליך לזכור שה' הוא זה שנתן לך נפש אלוקית מלאת חיים ואהבה, המאפשרת לך לחוות את מה שבליבם ובנשמתם של אחרים. רק כך תוכל להשיל מעליך את מנגנוני ההגנה שבך ולתת אימון באחרים. התקשרות לזולת מתאפשרת כשהיא מגלמת בתוכה את שאר ששת המידות ומתממשת על ידי פעולות מעשיות. האם אני מתקשה להתקשר? האם אני מתקשר בקלות למקום העבודה אך מתקשה להתקשר לאנשים? האם העובדות הפוכות? האם אני מתקשה להתקשר למאורעות מיוחדים בחיי? האם זה משום שאני בקורתי מדי ומוצא פגם בכל דבר כתירוץ לחוסר רצון להתקשר? האם זה מחשש לחוסר נוחות שנובעת מפגיעותי? האם בעבר נפגעתי כתוצאה מהתקשרותי? האם בטחוני באחרים נוצל לרעה?
האתגר היומי: עליך ליזום קשר חדש עם אדם מסוים שחשוב לך. הקדש בכל יום זמן משותף לשניכם." (כאן)

 

קצת מהתשובות/מחשבות שלי:

 

לפני שנתיים, כתבתי על טיול על זמני בירושלים של מעלה וירושלים של מטה. כתבתי על כך שאני מקשה את הדרך אליי, כי יש אנשים מסוימים שנכנסים, וזה ישר נמצא בעומק שבעומק, קרבה שבקרבה. חשוב גם לשמור על דין, וגבול, שמא נפר את המרחב והעומק של האחר בצורה ששורפת, מכלה וקורבנית. כשהקרבה קרובה מידי, אנחנו מקריבים עצמנו כקורבן ובכל מכלים ושורפים את האהבה. כתבתי על ארבעה שנכנסו לפרד"ס, על הכניסה שלי לבית המקדש, על הכהן הגדול שהיה נכנס לקודש הקודשים ביום כיפור להקריב קורבן ולזכות את כל העם, ועל משה שקרנו פניו כשירד מההר והוריד לנו את התורה לארץ, ועל שמעון בר יוחאי, שקרנו פניו לפני שעזב את העולם ועל האור (הקבלה) שהוא הוריד לארץ. כדי להכיל את האור, יש לבנות היטב את הכלי, כדי שהוא יוכל להכיל, שאחרת, תהיה שריפה (אולי בגלל זה כל כך חם השבוע?). את היתרה תמיד אפשר להעביר אל בטן האדמה, כי האדמה סופגת הכל, כי רק לה יש היכולת לקבל דבר, לפרק אותו חזרה לאבני הביניין שלו ולהרכיב ממנו משהו חי ומואר בחזרה.


אם לא נכנסים נכון לזוגיות, ולא שומרים עליה בחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד ומלכות - ללא תשרה השכינה, ותהיה כלייה ושריפה.


"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה. ב אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי:" (תהילים קל). אני תמיד הבנתי את זה כמקום מאוד נמוך, מתוך צרה ויאוש, אבדון וחוסר אונים: כשמאבדים הכל, קוראים אליו בקול, מבטן הדגה, ממעמקים, מתוך עמוק בצרה… "מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי" (תהילים קכ"א) - מתוך ה-איִן, הריק. מקום האיִן הוא מקום שאין בו כלום, ויש בו הכל, כמו זרע, מכיל את מלוא הפוטנציאל. צריך את הרִיק הזה, כי זה שלב הכנת המקום הכי גדול שאפשר להכין, ואז האור יכול לבוא ולמלוך ולמלא עד כלות את המקום. לכן, יש לעשות מקום למקום (בדיוק כפי שהוא צמצם עצמו כדי לברוא את היקום) אבל המעמקים מתחילים עם שיר למעלות. המעלות שאנחנו עולים בהן עם הספירות ועם הספירה, ככל שאנחנו עולים כך אנחנו מעמיקים, להעמיק זה לעלות במעלות עם שיר – בקול, מעומק הלב, הבטן, ובאמצעות הנשימה, האוויר. להעמיק זה להרחיב את הכלי, להרחיב את ההבנה, להגיע ליסודות של היסודות, זה למעשה המקור בכבודו ובעצמו (היסוד של היסודות) וזו ההתקשרות העמוקה וההיולית ביותר שקיימת - החיבור באחדות שלמה ומלאה, לכן זה מתחבר לי מאוד עם זוגיות, לכן גם המים נוזלים מהעיניים.

 

לפני שנה, כתבתי על הביקור בכותל, בהשבעה של גולני, על המחלה שבאה אחרי השיעור הגדול, כדי לשחרר עוד רגשות. ככה זה כשמגיעים לתיקוני היסודות. למדתי להיות יותר קשובה לעצמי, ולטפל בחמלה וקבלה, בגוף שלי (כי בלעדיו לא הייתי יכולה לנוע, והחכמה היא לטפל בו עבור עצמו, לא עבורי. שידע שהוא חשוב, ודואגים ומטפלים בו) וברגשות שלי. למדתי להיות בסבלנות לתהליך ולהיות בתודה כלפי כל מה שבא וגם כלפי מה שלא בא.

 

השנה, לא הייתי בכותל, גם לא בירושלים העל זמנית, אבל כן בירושלים הרב מימדית. השנה הכל נראה אולי אותו דבר אבל הכל מרגיש שונה, הכל אחרת. האנרגיה השתנתה לגמרי, כלום לא מרגיש אותו דבר. הבפנים שלי שונה ואחר. כל השינויים האלו יכולים לגרום למתח, אי שקט, ועצבנות כי חסרה היציבות, אבל אנחנו צריכים לבנות אותה תוך כדי תנועה, את היציבות החדשה.. בחודשיים האחרונים התרחקתי מאנשים, אבל התקרבתי אליי. השנה גם למדתי על המהות שלי המון, על המים ותיקון המים, והחסד והשירה. השנה אני אוהבת. למעשה אני אוהבת מאוד כבר 9 חודשים, אני מתייחדת עם האהבה הזו בתוכי רוב היום וזה מה שאני רוצה לעשות הכי הרבה... להתייחד בה וזה הכי מפרה אותי עד כה. עדיין, אני זקוקה לעבור לעבוד בתוך זוגיות. אני קוראת לנוכחות שלי, לבוא ולהיות. גם היום נזלו לי מים מהעיניים, הרצון בקירבה, הכמיהה. קשר אהבה זה, מרכך את החיבורים שלי לעצמי, מוציא את המים מהסלע, מהנוקשות שלהם. מרכך את המים הקשים, היכן שקשה להם לזרום - שם הוא מעדן, מרכך ומזרים (תודה לך). הינני.