אני לא יודעת לתפוס מקום. אני לא יודעת להילחם.
באתי לפה כדי להיעלם, להעלים אותי. להיות רק בשביל מישהו וזהו.
זאת הדרך שיש לי. זה מחייה, אבל זה גם מפחיד.
כי מה ככה זה בבדסמ,
כל פרידה עכשיו תהיה טרגדיה בשבע עשרה מערכות
זה יצא יותר דרמטי ממה שזה
ככה זה עם הכל בבלוג המחורבן הזה
ואני בכלל ככ סולדת מדרמה
מדרמה ומקלישאות
כמה קלישאה זה לבכות מזה שמישהו קורא לך אוצר
כל אחד בסתר לבו כמה שמישהו יראה בו אוצר, לא?
אולי כן אבל לא כולם מודים, אולי לא.
אני לא מדברת את השפה שלכם
שנדור פרנצי קרא לה שפת הרוך.
ולא היה אכפת לי להיות עצובה, אני אוהבת להתאהב, אני לא מפחדת מלב שבור.
אבל כשאת מתמקמת מול מישהו כילדה זה משהו אחר.
כמה תמימה אפשר להיות. ומה נשאר ממך כשהוא הולך.
אז פעם אחת זה הרגיש כמו פעם אחת יותר מדי
אני יודעת שזה לא
אני כבר לא חושבת שאני כלום
אפילו שהוא לא רצה אותי
זה כאילו היה בשביל שיהיה לי הסבר. זה שמר עליי.
ואני יודעת שאני עוד אחזור לזה
אבל לא היום
אני אתחבא רק עוד קצת
עוד קצת הפסקה שאני אבוא לזה בריאה וטובה.
עוד קצת וניל לפני שאני חוזרת להסתכל מאושרת מלמטה מרוחה בדמעות נזלת ורוק 😍