תמימות בעולם לא תמים, רגישות בעולם לא רגיש, פגיעות בעולם שפוגע; התמודדות והתקוממות.

ריגושים זה לחלשים.

חלשים הם אנשים שבטעות חושבים שהאושר שלהם נמצא באקט הריגוש..בפיק הגבוה או הנמוך.

למה הם חלשים?

כי אושרם תלוי,

הם תלויים,

בנסיבות חיצוניות הנותנות להם משמעות לקיום.

שיכורים מתחושות קיצוניות המדמות כאב עבר עמום המבקש להשלים את עצמו ולהתמוסס.

וכמו בסמים..תמיד יש להעלות את המינון כי אחרת ההרגל מאלחש את סף התחושה.

מה גם, בגלל חיים מונוטונים שיצרו לעצמם, לרוב בעל כורחם, מחפשים הם טוויסט מעניין בעלילה שבסיסה משעממת.

כמו יסודות בניין רעועים שמעליהם מנסים לבנות א/הרמון מופאר.

ולא פלא שבסופו של דבר, מחשבות אובדניות עולות שם. הרי להאמין למחשבות של עצמנו יגרור בהכרח דיכאון..כי הן, המחשבות, מתקיימות מהאין, מהחוסר, מהחולף, מזה שסופו להעלם ולמות..

הם, החלשים, אינם יודעים שהעלילה הבסיסית עצמה, כבר מלאה בטוויסטים עדינים ומרתקים, שאם רק רמת הרגישות (הפנימית) תעלה, הטוויסטים האלה יעיפו אותם לעולמות גבוהים שלא חלמו עליהם..וזה לא יהיה תלוי באקט מרגש כזה או אחר..זה יהיה תמידי .. ברמת החוויה, ההוויה.

אבל זה דורש את הדבר הכי קשה אולי לעשות...

לעצור

להתכנס פנימה,

לתת לתחושות שלעיתים זה כאב מפלח הנמצא בפנים, (וללא כל האקרובטיות הקרקסית) לעלות באופן טבעי.

ואיפה אני בכל זה?

לבד.

מאוננת

הרבה.

הרבה יותר מידיי.

לרוב ביממה, זה יחצה מספר דו ספרתי..

כל כל הרבה אנרגייה תקועה שם כבר שנים, ובכך מוצאת את הדרך הקלה ביותר כרגע לשחרר אותה...