לפני 5 שנים. 12 בדצמבר 2018 בשעה 9:25
מוקדש לזו שאבדה, שנשארה מאחור.
לזו שלא נשברה, כי היתה שבורה.
לזו שאף פעם לא היתה נשלטת,
שלא היתה באמת.
מוקדש לנו.
"תדעי לך שאת השמש שלי
כשאת מאירה העולם לא רע,
וגם אם לא נאמרה המילה
הרי לפעמים לא צריך מילים.
לאן את הולכת?
יש לנו כל כך עוד הרבה לעשות
היד והלחי הולכות איתי גם בעיניים עצומות.
אם את יודעת מה יש בסוף?
ואם מצאת את הדרך לחוף?
אם את שומעת רעש לבן,
זו אני ששולחת סימן...
תדעי לך שאת הסדק שלי,
כשאת עצובה ולי אין תשובה...
לאן את הולכת?
יש לנו כל כך עוד הרבה להשלים,
היד והלחי שבות ועולות אלי בין הגלים...
אם את יודעת מה יש בסוף?
ואם מצאת את הדרך לחוף?
אם את שומעת רעש לבן,
זו אני ששולחת סימן
וגם את תשלחי לי לכאן..."
(מילים: אניה בוקשטיין)
