סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לומדת את עצמי לדעת.

לפני חודש. 26 בפברואר 2024 בשעה 20:05

לפעמים אתה עולה במחשבות,

נזכרת כמה הית מיוחד, כמה הית חכם, איש שיחה, איש של כיף, איש עצוב פנימה ושמח עם כולם כלפי חוץ,

הענקת לי רגעים משוגעים, מצחיקים, מפחידים, עצובים, הזויים...

עם מבט חודר ומשפט "תחשבי טיפשה, תפסיקי לסבול",

הית חבר, איש סוד, כיף חיים, הפתעות טובות וגם פחות...

כמו שהופעת, ככה נעלמת. ואז הופעת שוב, ושוב נעלמת. שנאתי אותך על זה, והודתי לך בדיעבד שעשית עבורי את הדבר הנכון. 

גם כשלא הית, הית נוכח...

עצוב לי שאתה כבר לא נמצא, כבר לא רוקד ולא נהנה. ואתה? אני בטוחה שאתה מסתכל על כולנו מלמעלה ואומר לעצמו שאנחנו טיפשים שעצובים על לכתך, הרי כולנו ידענו שחיית במקסימום, אהבת במקסימום ואם שנאת, אז גם במקסימום. 

ואין לי איך להוקיר אותך חוץ מלהיזכר מידי פעם בדינוזאור, ולחייך לעצמי על זכרונות של רגעים מיוחדים, שמחים ועצובים. 

גם כשהכל ישתבש, אדע שזה לטובה בזכותך! 

זוכרת אותך ומתגעגעת ללב הענק שהית. 

❤️

לפני שנה. 17 במאי 2022 בשעה 20:25

 

 

אז למה אני מרגישה

באֵבֶל? 

 

💔💔

לפני שנתיים. 9 בינואר 2022 בשעה 21:13

בשנה וחצי האחרונה עברתי מבחנים קשים.
מבחנים שהביאו איתם עצב, כאב, השלכות מרחיקות לכת, החלטות, חרטה, החלטות חדשות, חרטה חדשה ופיין טיונינג על ההחלטות שהתחרטתי לגביהן.
ייתכן שגם ההחלטות האחרונות שלי יביאו איתן 180 מעלות שינוי בחיי, אבל כמו שהמטפלת שלי אומרת "אין צמיחה בלי אתגר"...
כל כך הרבה בכי, כל כך הרבה דברים להתמודד איתם, בעיקר להסתכל על עצמי במראה ולא לזהות את האישה שאני רואה. ללמוד להכיר אותה מחדש ולשוב להתאהב בה.
פאק, עבודה קשה אחרי כל הבלאגן שהגוף והנפש עברו.

אני אהיה בסדר! לומדת שזה בסדר לומר שזה היה יותר מידי מטלטל, יותר מידי טראומתי. זה לא בושה להתפרק מידי פעם, זה בסדר לרצות משהו אחר וטוב יותר לעצמך.
זה בסדר לסנן אנשים ורעשי רקע שלא עושים טוב כמו בעבר. החוכמה היא לזהות מה גורם לך לשקוע ולשחרר את הכדור מתכת שמושכת למטה.
מודה היום על הזכות שניתנה לי לעבור את במסע הזה גם אם הוא קשה, הוא מלמד.

חוזרת לאט להרגיש בתדר הכי גבוה שלי.

לפני שנתיים. 8 בינואר 2022 בשעה 19:58

אהבתי אותך. הית חלק מחיי,
חלק חשוב מאין כמוהו.
ספרתי לך את רחשי ליבי וידעת תמיד להבין, להכיל ולהגיד מילה טובה.
צחקנו עד דמעות, ודמענו עד צחוק.
עברנו קושי, ושילמנו על בחירות לא נכונות.
השלמנו עם גורלנו, חיבקנו אותו באהבה ובסלידה. ידענו שאלו הם חיינו, נשרפנו מהאור וליקקנו פצעים בחושך.
מידי פעם התערבבנו, התבלבלנו והסתבכנו. אבל תמיד ביחד.
אט אט נעלמו עקבותיך, השתנית...השתינינו, כנראה. 

גם בלי מילים יודעת מה בליבך, אני לא יותר טובה למרות שעינייך כך רואות אותי. אני לא שופטת, אני אותה אחת - רק עם מטען כבד יותר על כתפיי.
ואני צריכה אותך, צריכה את החושך שחלקנו כדי להיות טובה יותר באור.
אני יודעת, סודך שמור איתי.
יצרת לעצמך מרחב חשוך משלך, בו אף אחד לא נכנס. גם לא אני. 
ואני תוהה למה עזבת ברגע שהכי נזקקתי לך?
צורחת בשקט, כמו מתחת למים.
עולה מידי פעם לקחת אויר מחניק ויורדת שוב למרחב בו לא שומעת רעשי רקע. צורחת שוב ושוב, אף אחד לא שומע אותי.
חובקת מה שהיה, כל עוד היה - היה טוב.
הבטחנו לנצח נישאר...לא עמדנו במבחן הזמן.
התאבלתי מספיק עליך. הגוף שלי שבור מהמחלה, אני לא יכולה לשאת גם לב שבור על היעדרותיך.

אכן השתנתי, אני אומרת לך - די.

לעולם לא נשוב, לעולם לא אחזור. 

 

 

לפני שנתיים. 16 בספטמבר 2021 בשעה 21:32

 

יש לך 2 נשלטות,

ואני,

לא אחת מהן.

אז אתה מבין,

שעדיין תמשיך להסתכל

לכיוון שלי,

כשמבטינו ייפגשו שוב,

מתישהו...

מבעד 2 וילונות הפעם,

ותמשיך לקוות

שיום אחד,

תוכל להסתכל

ישירות אליי

בלי חוצצים. 

💔

לפני שנתיים. 30 ביולי 2021 בשעה 19:33

הוא רוצה פנטזיות,
הוא רוצה חם, רטוב, אוהב
הוא רוצה מטפטף תשוקה
הוא רוצה חזק, אלים
הוא מוכן לעשות הכל,
להשפיל את עצמו,
להיות דחוי לרוב,
ללכת לישון מאוכזב,
העיקר שבסוף יחדור,
ללב, לתודעה, לנשמה,
פעם אחת מתוך האינסוף פעמים שהוא מנסה,
הוא לא יודע להגיד מילים,
הוא יודע לעשות מעשים,
מעשים שלא מספיקים,
מעשים שלא מצליחה לראות,
כי יש בי מסך שחור מול העיניים.
מסך שחור של פצע פתוח,
של נפש שבורה,
של טראומה שמסרבת להרפות.
מסך שחור של פחד קיומי,
של אינסוף בדיקות, המתנה, מחטים לשארית החיים.
נפש מעורפלת, עסוקה בלהוציא את עצמה מהבור העצוב שאליו נקלעה.
גוף שנלחם עם מראה חיצוני,
להרגיש כמו לפני המחלה הארורה,
צלקות שנמצאות בכל מקום,
שמזכירות יום יום, רגע רגע המלחמות שהגוף הזה עבר.
מלחמות שאולי שעוד נותרו.

איפה נקודת ההשקה?
איפה ניפגשים?
פערים תהומיים שרגע אחד משתלטים על המוח וזורקים אותי קילומטרים ממנו,
פערים שאני מנסה לצמצם בכל הכוח, אבל אני פשוט לא שם - זה קשה וכבד מידי.
מותשת עוצמת עיניים מעצמי ומהחיים האלה, מסתובבת לישון עם הגב אליו כשאני מרגישה את הכאב שלו בעצמות.
בכל ליטוף הוא מנסה להדליק איזה תא בגוף שיחזיר לו אהבה,
הוא מנסה לפתוח צוהר שייתן לו תקווה,
כל ליטוף שלו כואב בנשמה, משתק, צורב.

מאיפה מתחילים? 💔

לפני שנתיים. 28 ביולי 2021 בשעה 13:58

 

במקצה המנטלי - 

 

אני זהב 

 

🥇

לפני שנתיים. 19 במאי 2021 בשעה 5:52

מרגישה שלאט לאט אבדתי את היכולת לכתוב, זה לא שאין לי מה פשוט אין לי איך.

מרגישה גם שאבדתי את הצורך לומר, להישמע ולהוכיח. וזה לא שאין לי מה, זה כבר לא מספק לי שום צורך לומר את דעתי. 

אחרי שהתסכלת בלבן של העיניים למוות, החיים שלך מתהפכים ומקבלים פרופורציה, מה שפעם היה חשוב נראה די טיפשי.
אתה מסתכל על הבעיות של האחרים ומגלגל עיניים, זה עלול להישמע מתנשא, אבל עד שאתה לא עומד למות אתה חושב שבאמת יש לך בעיות מורכבות בחיים.

כשמתחיל תהליך ההחלמה מסרטן, מעבר לתהליך הפיזי הלא פשוט, מתחולל תהליך נפשי גדול יותר מכל דבר שחשת ועברת עד כה.
אתה מבין ש: 1. חיית חיים מלאים ומספקים. 2. לא חיית כפי שרצית ועליך לתקן זאת בהקדם, כי אי אפשר לחזור אחורה מכאן.
אני מס. 2, אגב.

הסרטן עבר, אבל הוא עודנו כאן, מלווה אותי, מחזק ומחליש בו זמנית. אכתוב על זה בהמשך, רק חזרתי לתרגל את המוח אחרי הכימו, התאים שלי מנערים אבק.

לפני 3 שנים. 1 באוקטובר 2020 בשעה 10:22

החיים היו צריכים להיות הפוכים:


הינו אמורים להתחיל בלהתעורר מהמוות, כך שהטראומה הזו לא קיימת.
אחר כך אנחנו שוהים בבית אבות ומידי יום מצבנו הולך ומשתפר...
מגרשים אותנו משם בטענה שאנחנו אנשים בריאים. והדבר הראשון שקורה בחוץ - מקבלים את הפנסיה.
ביום הראשון של העבודה, נותנים לך מתנה - מגן הוקרה, שעון, זר פרחים...כך יש לך חשק לבוא לעבודה, כשאתה יודע שמעריכים את מלאכתך.
עובדים 40 שנה עד שאתה אדם מספיק צעיר כדי לפרוש ולהנות מפרי עבודתך לאורך השנים,
הולכים ממסיבה ולמסיבה, שותים, נהנים, מזדיינים עד איבוד ההכרה.
אחרי שמיצינו, מתחילים את הבית ספר, משחקים עם החברים בלי שום דאגות על הראש עד שנגיע להיות תינוקות.
ה-9 חודשים האחרונים מבלים בחלל חמים מלא במים, מרחפים, ישנים וחושבים על מה שנעשה עד כה.
ול- gran finale עוזבים את העולם הזה באורגזמה גדולה ומהנה.

שמחה וששון.

איפה נרשמים? 😋

*(כן, ראיתי את בנג'מין באטן, אבל האלטרנטיבה שלי הרבה יותר מהנה נראה לי...)

לפני 3 שנים. 7 בספטמבר 2020 בשעה 15:13

מיד אחרי טיפול כימו אתה מרגיש שהגוף בוגד בך,
הידיים רועדות ובקושי מצליחות לתפוס כוס מים, המוטוריקה עדינה נעלמת למספר ימים אם תהיתם.
השרירים בגוף מתכווצים, הידיים קפוצות מעצמן, התאומים מכווצים בקושי מצליחה ללכת. הכי מצחיק (או שלא...) זה שרירי הפנים.
גם הם מתכווצים בקטע מפגר. אתה מסתכל על עצמך במראה ואתה לא מבין מה נסגר איתך לעזאזל??
גם הקור משפיע, אסור לגעת ולשתות דברים קרים כי סנסורית אתה מרגיש שהגרון נסגר ואתה נחנק.
עם הזמן התחושה הזו נעלמת, בפעם האחרונה לקח לי 10 ימים לחזור לשתות קר, ואחרי 21 יום הכל מושלם, אתה חוזר לעצמך.

21 יום ואז מגיע הזמן לכימו נוסף. נו שוין..
תשישות, עייפות, המוח עיסה..אתם יודעים - כבר ספרתי את הקטע הזה בפוסטים הקודמים.
היום עשיתי כימו מספר 3 (מתוך 8), מרגישה שהזמן עובר אבל לא מספיק מהר..
תוהה למה אני כותבת ומסבירה מה המרגש ואז נופל האסימון.
אני רוצה לזכור מה הרגשתי, עם הזמן אני שוכחת ואני מקלה ראש.
רוצה לזכור שהיה קשה, קשה מאוד אפילו אבל אני עברתי את זה כמו גיבורה.


החיים יותר חזקים זה לא סתם משפט, שתדעו.