לא קל לי לכתוב שורות אלו או בכלל...לכתוב נהיה משהו שלא מובן מאליו.
הכדורים מבלבלים לי את המח ומטשטשים לי את המחשבה. להתרכז במשהו אחד גם כבר לא כזה מובן מאליו.
מתחילה מחשבה מסוימת ומיד קופצת למשהו אחר, ובלילה נזכרת שלא הצלחתי להשלים שום קו רצוף של חשיבה.
שוכחת, לא מצליחה להבין לעתים מה מדברים איתי, שואלת שוב ושוב..מה? לא שמעתי...תחזור שנית (ושלישית?)
כן, כזה הוא הכימו, הורג כל חלק רע וכל חלק טוב שיש.
הלוח שנה מתמלא משימות כי אין סיכוי שאזכור מה אני אמורה לעשות מחר, בטח לא עוד שבוע.
דבר אחד הבנתי די מהר, משתדלת לא לשכוח ומבינה לעומק עם הזמן שעובר ואני בתוך התהליך הזה..
מי הם האנשים שסביבי.
ברגע שנודע לאנשים שאני מסורטנת, כל אחד הגיב אחרת.
אנשים שלא ראיתי שנים פתאום הופיעו עם מתנות בבי"ח, כי הם זוכרים ואוהבים.
לעומת זאת חברות שרואה על בסיס קבוע איחלו החלמה מהירה והתנצלו שאין להן זמן לכתוב הודעה.
משפחה שלא זזה ממני, אנשים קרובים ורחוקים שפתחו את הלב למשפחה שלי, לילדים שלי ודאגו להם.
מכרים ברשתות החברתיות כתבו בפרטי והביעו תמיכה, הם לא חייבים...אף אחד לא חייב אבל הם שם. אתה יודע את זה בלב, שהם מתכוונים.
בלי חרטות.
להיות מסורטנת זו מבאס, זה חרא וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות...אבל זה פתח לאנשים את הלב, והם מראים לי מי הם באמת. לטוב ולרע.
וכן, מי שלא טרחתי לענות לו להודעה, לתיוג או כל דבר אחר, תבינו לבד.
הפעם לא שכחתי, ואני לא מאשימה את הכדורים - זה נטו כי יצאתם לי מהחיים.
מספיק לי עם הרעל של הכימו, לא צריכה גם אתכם.
לפני 4 שנים. 2 בספטמבר 2020 בשעה 1:07