לומדת את עצמי לדעת.

לא קל לי לכתוב שורות אלו או בכלל...לכתוב נהיה משהו שלא מובן מאליו. 
הכדורים מבלבלים לי את המח ומטשטשים לי את המחשבה. להתרכז במשהו אחד גם כבר לא כזה מובן מאליו.
מתחילה מחשבה מסוימת ומיד קופצת למשהו אחר, ובלילה נזכרת שלא הצלחתי להשלים שום קו רצוף של חשיבה.
שוכחת, לא מצליחה להבין לעתים מה מדברים איתי, שואלת שוב ושוב..מה? לא שמעתי...תחזור שנית (ושלישית?)
כן, כזה הוא הכימו, הורג כל חלק רע וכל חלק טוב שיש.
הלוח שנה מתמלא משימות כי אין סיכוי שאזכור מה אני אמורה לעשות מחר, בטח לא עוד שבוע.
דבר אחד הבנתי די מהר, משתדלת לא לשכוח ומבינה לעומק עם הזמן שעובר ואני בתוך התהליך הזה..
מי הם האנשים שסביבי.
ברגע שנודע לאנשים שאני מסורטנת, כל אחד הגיב אחרת.
אנשים שלא ראיתי שנים פתאום הופיעו עם מתנות בבי"ח, כי הם זוכרים ואוהבים.
לעומת זאת חברות שרואה על בסיס קבוע איחלו החלמה מהירה והתנצלו שאין להן זמן לכתוב הודעה.
משפחה שלא זזה ממני, אנשים קרובים ורחוקים שפתחו את הלב למשפחה שלי, לילדים שלי ודאגו להם.
מכרים ברשתות החברתיות כתבו בפרטי והביעו תמיכה, הם לא חייבים...אף אחד לא חייב אבל הם שם. אתה יודע את זה בלב, שהם מתכוונים.
בלי חרטות.
להיות מסורטנת זו מבאס, זה חרא וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות...אבל זה פתח לאנשים את הלב, והם מראים לי מי הם באמת. לטוב ולרע.
וכן, מי שלא טרחתי לענות לו להודעה, לתיוג או כל דבר אחר, תבינו לבד.
הפעם לא שכחתי, ואני לא מאשימה את הכדורים - זה נטו כי יצאתם לי מהחיים.
מספיק לי עם הרעל של הכימו, לא צריכה גם אתכם.

כששואלים אותי מה שלומי אני עונה שבסדר.
כי אני באמת מרגישה טוב.
אולי כי השיער לא נושר, רק הקילוגרמים..לפחות יצא מזה משהו טוב אומרים לי, צודקים.
חשבתי שאני הבן אדם הכי שלילי שאני מכירה, מסתבר שלא. מפתיעה את כולם, וגם עצמי.
אני מחייכת, משתדלת לצאת למקומות שאני מרגישה בטוחה בהם, ומתגנדרת עד כמה שאפשר ויש כוחות..
כששואלים אותי מה שלומי מצפים כבר לנחם, לחזק ולרחם. אז זהו, שלא פה.
הכוונות טובות, אני בטוחה.
אבל לא תודה.

ואתם, אתם כשאתם רואים אותי או מדברים איתי בבקשה אל תרחמו עלי, אל תגידו מסכנה, לא במילים שלכם ובבקשה בבקשה לא בעיינים שלכם.
גם כשאתם מדברים עלי כשאני לא נמצאת, תדברו בחיוב, תדברו על החוזקות, על היכולות תמלאו את השיח עלי באנרגיות טובות של חיים של אהבה ולא של רחמים . תקשקשו איתי על דברים רגילים , על סיילים שווים בחנויות, על הבן זוג, החמה, הגננת , על חתונה של חברה שמתקרבת או כל דבר אחר שהוא ״רגיל״.
שתפו אותי בקשיים שלכם בהתלבטויות,תעזרו בי, כשאני אוכל אעזור תמיד! תנו לי להיות חלק אמיתי מהחיים שלכם! אל תחסירו ממני קושי ומידע כי ״יש לה מספיק משלה״, כי בסוף אתם מייצרים בכך סיטואציה שמבודדת אותי גם בלי להתכוון.

ואני באמת לא מסכנה, יש לי שפע! יש לי בעל נדיר!! משפחה מדהימה ומושלמת, חברות שאני לפעמים מקנאה בעצמי שיש לי אותן!
יש לי מאחורי צבא שלם שדואג שאני אקבל את ״של הביוקר״
יש לי עוד המון תכניות לחיים האלו, חלקן כבר בעבודה. אני עוד צריכה לעשות, לשנות, להשפיע ולגעת בכל כך הרבה אנשים ואני צריכה בשביל זה עוד הרבה הרבה שנים, למדתי שאם אני רוצה משהו הוא יקרה, אהפוך חלום למציאות, ואני רוצה ל ח י ו ת, אז אני אחיה! אחיה טוב אחיה המון!!
אז אל תדאגו אני כאן להישאר ולהישאר הרבה!

❤

עד לפני חודש הייתי טרודה בדברים בנאליים.
להאריך או לא את החופשת לידה שלי, להחליף תחום, ללכת ללמוד...טוב, עד לפני חודש הייתי טרודה לגבי העתיד. החיים. 
עתיד שברגע לא היה ברור מאליו, מהרגע שנכנסתי לבדיקה שגרתית בגלל כאבי בטן ויצאתי משם עם גידול סרטני שחייבים להוריד פה ועכשיו, שלב 3.
מאותו שניה, העולם עצר.
אשפוז, חדר ניתוח, טיפול נמרץ, התאוששות, זיהום, חום, ניתוח נוסף, התעוררות מההרדמה והרגשה שהסוף קרב.
ההרגשה, אין, אי אפשר לתאר אותה במילים.
ההרגשה שאת בטוחה שאת לא יוצאת מזה, שאין מצב שתחזרי להיות בן אדם שלם כפי שהית לפני, שאין לך מושג מי יגדל לך את הילדים, שאיך ממשיכים מכאן?
רופאים באים, מעודדים...ואת כמו גוויה על המיטה, לא מסוגלת אפילו לדבר. מפורקת.
הפעם הראשונה שקמים מהמיטה זה הדבר הכי מפחיד...כאילו תלשו לך את הצלעות, כאילו תקעו לך סכינים בצדדים...עכשיו קומי, כי את חייבת.
שום כאב שחווית לא מכין אותך לזה, שום מנטאלי לא משתווה למה שאת צריכה לחוות, לעוצמות שאת צריכה כדי להרים את עצמך.
ואז כשהתחלת ללכת, לאכול, לשתות ולדבר..כשהתחלת להרגיש שהכל מאחוריך - מגיע הבשורה: את צריכה כימו.
אני? כימו? כן. כימו.
חוץ מהשיער שלא נושר, כל התופעות שם. בחילות, כאבים, עייפות, מערכת חיסונית מרוסקת...כן, בדיוק בזמנים טובים שכאלה.

אני אוהבת את הילדים,
אני אוהבת את החיים.
אני אלחם, ואני אנצח.

❤

רוצה לרדת מהרכבת המטורפת הזו שנוסעת על 300 קמ"ש ואף אחד לא נוהג בה, יש עוד כמה אלפי ק"מ עד להתרסקות אבל נדמה שככל שעובר הזמן היא מגבירה מהירות והנוסעים מאבדים יותר ויותר שליטה.
לא רוצה להיות חלק מזה, אבל אני פה, איך קופצים החוצה כשבטוח אמות?! 
סוגרת עיניים ואוזניים אבל הצרחות של האנשים גוברות אפילו על רעש המנוע, כולם בהיסטריה והאווירה אפוקליפטית משהו. אחד צועק על השני, מרביצים, משחיתים. לאף אחד לא אכפת מהשני. כיסאות עפות באויר, יש כבר כמה הרוגים אבל אף אחד לא רואה אותם על הרצפה מדממים, רק דורכים עליהם וממשיכים הלאה.
קול סמכותי מדבר ברמקול ומטפטף מידע על הנסיעה, וכמה זמן נותר לאנשים של רכבת לחיות, אף אחד לא מנסה אפילו לערער בקול, אף אחד לא מחפש את המקור. ואני? אני יושבת במושב האחרון, עם ידיים על האוזניים צופה בכל בקטסטרופה הזו, ומקווה שהרכבת תיעצר בזמן לפני שיהיה לכל האנשים האלה מאוחר מידי, אני מהדקת את החגורה ומצפה לצאת ללא פגע מההתרסקות.
הסיכויים שלי קלושים מול כל ההיסטריה והזעם סביבי.
לסתום אוזניים ולעצום עיניים?
לנסות להרגיע? להכניס הגיון לכל הטירוף הזה?
אני עייפה, נותרתי ללא כוחות.
בהצלחה לכולנו.

אלו שמדברים תן להם לדבר עליך
כי הם לא רואים כל מה שעובר עליך
אין לך אלוהים מי בדיוק שומר עליך?
למה אתה תמיד רוצה את זו שלא חוזרת אליך?
אני לא רואה לאן זה מוביל..
נסחפת איתך עמוק ואין מציל,
נשרפת מהמבט שלך אתה מדליק ת'פתיל
שיעיף מכאן את כל הבעיות שלי על טיל,
כי אתה שיט לא רגיל שמרים ומפיל
אז אם אתה לא בדיל אין לי ראש להתחיל
לחפש את השביל השפוי שמוביל
למקום שהנפש תוכל להכיל
רק שם אני מרגישה שאני חיה
פאק! שוב אני מתלבטת יותר מדי
אם לטייל איתך בגבול שבין אסור ללא כדאי
או להשאיר את השריטות שלך לזו שאחרי?
אבל קשה לי לדמיין את החיוך שלך בלעדיי
כי מי יזרום עם השטויות שלך ולא חשוב מתי
תסתכל לי בעיניים כשאתה מעליי תגיד לי אתה
מי? מי?? מי יכול עליי?!

(מתוך שיר מפחד עליך - מירי מסיקה)

רציתי בדסמ, התחלתי להתעמק בחומר, להכיר אנשים, ללמוד מהם, ליצור שאלות, לקבל תשובות.
רציתי להתנסות, הסתקרנתי. ניסיון קטן, ממש קטן...מנשלטת וואנבי עברתי לשולטת בכל. אבדתי עניין, סבלתי, פגעתי, חתכתי, סיימתי, התקדמתי.
הוכחתי.
רציתי לדעת מה אני, ומי אני, המשכתי הלאה..שוחחתי, נכחתי, צחקתי, בכיתי, נגעלתי, העפתי. שוב ושוב ושוב.
רציתי להיות בטוחה במה אני רוצה, "יעני" כבר יש לי דרך. יודעת בדיוק מי אני ומה אני רוצה. פאק איט.
יודעת!
יודעת?
יודעת...
רציתי להיות "בוהמית", לקחתי הפסקה לחשוב ולדייק וההפסקה התארכה, והתארכה...ואני לא שם כבר שנתיים. שנתיים!
תוך כדי הריון, לידה, תוצאה מדהימה ומהממת.
והתחלתי לחשוב שוב - מי אני ומה אני רוצה, והתשובה מזעזעת.
שונאת את עצמי, שונאת שצריכה בכלל לחשוב על זה. שוב! לא למדתי כלום???
בוכה מבפנים כמו ילדה, מתעצבנת וצועקת, בועטת בקירות, בדלתות. כלפי חוץ מחייכת, שואו מסט גו און!
התשובה שאין לה מקום אבל היא הכל, מי אני, מה אני? מה אני רוצה?
האמת היא- אין לי מושג ירוק.

אבל לא התכוננתי.
וגם אני לא בעסק המון זמן.
שכחתי מה זה לפלרטט.
את שפת הבגידות.
בדסמ רחוק ממני שנות אור,
אני אמא במשרה מלאה, ועדיין מתאוששת פיזית ונפשית מהלידה.
מתגעגעת למי שהייתי אבל יודעת שזה יחזור. מתישהו.
ואז אחרי כמעט שנה, כשלא הפסקתי לחשוב איך ומה יהיה כשסופסוף ניפגש..
אחרי כמעט שנה של דממה פתחתי צוהר. והאיש המוזר הזה לקח את זה בשתי ידיו הגדולות, וניצל את הקרן אור ששלחתי בלי להתכוון.
והוא שם, אומר מילים נכונות, לומד לדבר איתי אחרי הרבה טעויות.
תמיד מכבד, תמיד נכון הוא עצמו. עונה על כל שאלה, מנסה להצחיק. שנינו יודעים שזה סוד, אנחנו לא מודים, לא נודה אף פעם.
הוא יודע למה לצפות בזמן הקרוב, המתנה של שנה היתה יותר מידי. מסתפק במה שיש. העיקר שיהיה ולא ניעלם שוב.
אני מוכנה.
התגעגעתי.

אני יותר שונאת מאוהבת באופן כללי. 
כדי לחבב משהו או מישהו דרוש ממני הרבה רצון, הרבה השתדלות ובעיקר לסתום את הפה שלי.

יותר פשוט לשנוא.
שונאת אנשים, זו הברירת מחדל. לא מרגישה בנוח בסביבת אנשים, זו האמת. למה? כי למדתי לקרא אותם בין השורות, יודעת מתי הם מחרטטים, מתי מנסים להרשים ומתי אומרים את האמת והכוונות  שלהם טובות.
גם את הקטע הזה אני שונאת,  לדעת לקרא...פליז.
אבל משום מה, אנשים נמשכים אליי ומבקשים את קירבתי, זה נראה להם קול ומשעשע שיהיה להם בן אדם פריק כמוני בחיים. זה מאזן להם את כל החרא ומישהו שם להם מידי פעם מראה מול הפרצוף. 
"מוזר" היום באופנה. זה קול, אמרתי.
שונאת גם שאומרים לי מה לעשות, במיוחד עכשיו.
אני כבדה, חסרת סבלנות, ובקושי נושמת. חודש תשיעי. כזה. 

שונאת גם עמבה, אבל זה לא קשור.
לא צריך לבקש להוריד את הירח כדי שאאבד סבלנות,
לא צריך לבקש, נקודה.
אני אתן, בזמן שלי.
במיוחד עכשיו.
אנשים ניזונים מהאנרגיות של האחרים לעיתים.
ושהסוללה נגמרת מתפלאים למה מגלגלים אותם במדרגות, אגיד לכם למה...
כי כל דבר במינון, הוא נכון.
נכון לכולם.
שונאת לכתוב כשלא הגיע הזמן ועדיין לא התבשל אצלי.
שונאת שאנשים חושבים שיש להם זכות על הכתיבה שלי, על הרגש שאני שופכת כאן ובכלל...שהם מנסים לשאוב אנרגיות לעצמם בתחפושת של "חייב לקרא אותך, תכתבי" כל יום, גם פעם בשבוע. 

בקיצור, השפן עם התוף שמטייל עם סוללה על הגב יצא לפגרה. תמצאו לכם מקור אנרגיה אחר.
ואם אני כאדם לא מספיקה, כנראה מקומכם לא כאן.
לא עכשיו, בכל אופן.

התעייפתי. גם זה קורה. 
🖕🏼

נתבקשתי לכתוב.
מעצבן אותי.
מעצבן אותי שאין לי על מה ועם זאת, יש לי עולם לשפוך.

המחשבות קצת מבולגנות, קורה בתוך המוח הרבה...למרות שהוא עובד על חצי כח.
חודש הבא נכנסת לחודש האחרון למסע הענק הזה שהגיע במפתיע - הריון.
חוששת, מתרגשת, שמחה אבל בעיקר תוהה איך יהיה לגדל 2 קטנים. אני אדם חופשי, ילד 1 הוא לא באמת מעצור. מה שהילד הוא ילד נוח.
עכשיו מגיעה תוספת. מה יהיה? איך יהיה? איפה אני האישה משתלבת כאן? איפה הבדסמ? איפה אני אהיה...?!
מרגישה שונה מהפעם הקודמת, סף החרדות נמוך יחסית. בטוחה בתהליך, בטוחה בעבודה, פחות בטוחה איך אתמודד עם כאבי הצירים.
זה מצחיק, הרי בשביל זה אנחנו פה. אבל צירים?? לא...לא בשבילי.

המחשבות לא עוזבות. אבל היי מפגרת! הילדה הזו צריכה לצאת מאיפשהו ואיכשהו..! לא???

מזכירה לעצמי.

חצי מוח, כבר אמרתי.

אז סקס אפיל אין פה, חושפניות, תמונה של ציצי או תחת, גיף סוטה..כי כל החרא הזה עובר לידי ובכלל אין לי ראש לחשוב על סקס, סקס כזה פשוט וונילי, כזה משעמם, כזה "חובה" שיביא אותי ללידה. בטח לא להיות סקסית, או להתאפר כדי להסתיר את העייפות של הלילות בהם אני מתעוררת כולי תפוסה, עם צרבת, עם פיפי שעוד שניה יוצא מהאוזניים.. סקסי כבר אמרתי לא?

אבד הליבידו.
כל המחשבות האלה גורמות לי לצרבות.
בע.

כבר הרבה זמן שאני לא מעורבת, לא חווה.. מנגד גם לא מצטערת ולא מתגעגעת.
עולות לי תהיות מידי פעם, למה בעצם אני פה? למה אני צריכה את זה?
אני לא אדם שעושה דברים ביי-דה-בוק.

בגלל זה כנראה מרגישה לגיטימציה להיות אחרת, להרגיש אחרת ולרצות אחרת.

הבדסמ שלי, המאזו שלי.
יש לי דעות, ורוצה שישמעו ויכבדו אותן!

בתוך כל הבלאגן הזה שקורה בראש שלי, וגיצי השולטת שעוד נשארו פה ושם רואה אותו עומד מולי ודוחף לי אצבע לכוס בזמן שמהנהן עם הראש, המחשבות מתבלבלות ולא זוכרת איפה הייתי.
ואז מגיעה הסטירה המצלצלת שהרווחתי ביושר ואפילו חיכיתי לה כדי לאפס אותי, היא משחררת אותי מהמחשבות שהיו לפני רגע.. לא זוכרת על מה חשבתי..חשבתי? 

היו לי דעות, והוא אכן מכבד אותן.

בדרכו שלו.

נדמה לי שהוא הקשיב. 

לא יודעת. לא משנה..