הוא רוצה פנטזיות,
הוא רוצה חם, רטוב, אוהב
הוא רוצה מטפטף תשוקה
הוא רוצה חזק, אלים
הוא מוכן לעשות הכל,
להשפיל את עצמו,
להיות דחוי לרוב,
ללכת לישון מאוכזב,
העיקר שבסוף יחדור,
ללב, לתודעה, לנשמה,
פעם אחת מתוך האינסוף פעמים שהוא מנסה,
הוא לא יודע להגיד מילים,
הוא יודע לעשות מעשים,
מעשים שלא מספיקים,
מעשים שלא מצליחה לראות,
כי יש בי מסך שחור מול העיניים.
מסך שחור של פצע פתוח,
של נפש שבורה,
של טראומה שמסרבת להרפות.
מסך שחור של פחד קיומי,
של אינסוף בדיקות, המתנה, מחטים לשארית החיים.
נפש מעורפלת, עסוקה בלהוציא את עצמה מהבור העצוב שאליו נקלעה.
גוף שנלחם עם מראה חיצוני,
להרגיש כמו לפני המחלה הארורה,
צלקות שנמצאות בכל מקום,
שמזכירות יום יום, רגע רגע המלחמות שהגוף הזה עבר.
מלחמות שאולי שעוד נותרו.
איפה נקודת ההשקה?
איפה ניפגשים?
פערים תהומיים שרגע אחד משתלטים על המוח וזורקים אותי קילומטרים ממנו,
פערים שאני מנסה לצמצם בכל הכוח, אבל אני פשוט לא שם - זה קשה וכבד מידי.
מותשת עוצמת עיניים מעצמי ומהחיים האלה, מסתובבת לישון עם הגב אליו כשאני מרגישה את הכאב שלו בעצמות.
בכל ליטוף הוא מנסה להדליק איזה תא בגוף שיחזיר לו אהבה,
הוא מנסה לפתוח צוהר שייתן לו תקווה,
כל ליטוף שלו כואב בנשמה, משתק, צורב.
מאיפה מתחילים? 💔
