אהבתי אותך. הית חלק מחיי,
חלק חשוב מאין כמוהו.
ספרתי לך את רחשי ליבי וידעת תמיד להבין, להכיל ולהגיד מילה טובה.
צחקנו עד דמעות, ודמענו עד צחוק.
עברנו קושי, ושילמנו על בחירות לא נכונות.
השלמנו עם גורלנו, חיבקנו אותו באהבה ובסלידה. ידענו שאלו הם חיינו, נשרפנו מהאור וליקקנו פצעים בחושך.
מידי פעם התערבבנו, התבלבלנו והסתבכנו. אבל תמיד ביחד.
אט אט נעלמו עקבותיך, השתנית...השתינינו, כנראה.
גם בלי מילים יודעת מה בליבך, אני לא יותר טובה למרות שעינייך כך רואות אותי. אני לא שופטת, אני אותה אחת - רק עם מטען כבד יותר על כתפיי.
ואני צריכה אותך, צריכה את החושך שחלקנו כדי להיות טובה יותר באור.
אני יודעת, סודך שמור איתי.
יצרת לעצמך מרחב חשוך משלך, בו אף אחד לא נכנס. גם לא אני.
ואני תוהה למה עזבת ברגע שהכי נזקקתי לך?
צורחת בשקט, כמו מתחת למים.
עולה מידי פעם לקחת אויר מחניק ויורדת שוב למרחב בו לא שומעת רעשי רקע. צורחת שוב ושוב, אף אחד לא שומע אותי.
חובקת מה שהיה, כל עוד היה - היה טוב.
הבטחנו לנצח נישאר...לא עמדנו במבחן הזמן.
התאבלתי מספיק עליך. הגוף שלי שבור מהמחלה, אני לא יכולה לשאת גם לב שבור על היעדרותיך.
אכן השתנתי, אני אומרת לך - די.
לעולם לא נשוב, לעולם לא אחזור.
