מרגישה שלאט לאט אבדתי את היכולת לכתוב, זה לא שאין לי מה פשוט אין לי איך.
מרגישה גם שאבדתי את הצורך לומר, להישמע ולהוכיח. וזה לא שאין לי מה, זה כבר לא מספק לי שום צורך לומר את דעתי.
אחרי שהתסכלת בלבן של העיניים למוות, החיים שלך מתהפכים ומקבלים פרופורציה, מה שפעם היה חשוב נראה די טיפשי.
אתה מסתכל על הבעיות של האחרים ומגלגל עיניים, זה עלול להישמע מתנשא, אבל עד שאתה לא עומד למות אתה חושב שבאמת יש לך בעיות מורכבות בחיים.
כשמתחיל תהליך ההחלמה מסרטן, מעבר לתהליך הפיזי הלא פשוט, מתחולל תהליך נפשי גדול יותר מכל דבר שחשת ועברת עד כה.
אתה מבין ש: 1. חיית חיים מלאים ומספקים. 2. לא חיית כפי שרצית ועליך לתקן זאת בהקדם, כי אי אפשר לחזור אחורה מכאן.
אני מס. 2, אגב.
הסרטן עבר, אבל הוא עודנו כאן, מלווה אותי, מחזק ומחליש בו זמנית. אכתוב על זה בהמשך, רק חזרתי לתרגל את המוח אחרי הכימו, התאים שלי מנערים אבק.
