האור הסגול שבחדר,
מתעבה ללחות שנשאפת מהקירות.
ובתוך הכול, את עומדת שם,
עטופה בסגול שנשפך עלייך כמו משי רטוב,
והעולם מתכווץ לכדי תחושה אחת
שלא עוצרת.
תנועה קטנה שלך,
והאור מתכווץ ומתארך איתך,
עוקב אחרי כל קימור,
כאילו הוא לומד אותך מחדש דרך הצללים.
יש בו משהו שמושך פנימה,
שגורם לנשימה להתעכב רגע,
להעמיק, להתחמם.
והאור הסגול
יש לו טמפרטורה משלו
לא חום, לא קור משהו באמצע,
משהו שמגרה את העור להקשיב
שלא רק נופל לנו על העור,
הוא נטמע בו כמו טיפה שאינה מחליטה אם להישאר
או להחליק לאט במורד הקו שלה.
החדר הספוג באדים דקים,
וכמעט שקופים,
שכל תנועה קטנה פותחת בהם שביל,
כמו חתך רך של לחות שמפנה מקום למרחק קצרצר
שבין הגוף לבין האור.
הלחות שזוהרת קלות תחת
נהיית לנצנוץ רטוב שמתעצב סביבך
וקימורים שמתעמעמים ונחשפים מחדש
דרך הברק הקל הזה שמדגיש כל נשימה ונשימה.
החושך הוא בכלל מסגרת
והעומק האמיתי נמצא במקום שבו הסגול
נוגע במים שעל העור
ומשאיר מאחוריו רעד רטוב, וארוך
כזה שמזכיר תחושה לפני שהוא מזכיר צורה.
הכול נהיה איטי יותר
טיפה שמחליקה,
אור שמסמן,
בצל קטן שמתכווץ לרגע כאילו גם הוא נמס.
ובתוך כל זה, הרטיבות והאור משתלבים,
עד שכבר קשה לדעת מה מהם זורם עלייך
הלחות שבאוויר
או המגע הדק של הסגול
שנשאר אפילו גם אחרי שעוצמים עיניים.
זה אור שנוגע לפני שמביטים בו,
שמתגנב אל מתחת לעור,
שמשאיר אותך ער לגמרי
לא בגלל הבהירות שלו,
אלא בגלל איך שהוא גורם לכל חלק בך
להתעורר לתחושה אחת, עוטפת,
שאי־אפשר לברוח ממנה
ואולי בכלל לא רוצים.
הושמד !!!