Jo- Bdsm & Fun

ים
בירה מטקות וששבש 

והלהיט הזה !!!

במשך 15 שנים ליווה אותי אותו כינוי.
הוא היה חלק בלתי נפרד ממני, מהדרך שעברתי, מהאנשים שהכרתי ומהזיכרונות שצברתי לאורך השנים.

אבל הזמן עובר, אנשים מתפתחים, והחיים מובילים אותנו למקומות חדשים.
בשלב מסוים הבנתי שהכינוי הישן כבר לא משקף באמת את מי שאני היום, הוא ייצג תקופה מסוימת, אך לא את האדם שהפכתי להיות.

לכן החלטתי לשנות את הישן ולאמץ את השם החדש  JoCipher.

עבורי, JoCipher הוא הרבה יותר מסתם כינוי.
הוא מסמל חשיבה, עומק, יצירתיות, מסתורין ויכולת לראות מעבר למה שנמצא על פני השטח.
הוא מייצג את הדרך שבה אני מסתכל על העולם דרך הניסיון שצברתי ואת האדם שאני כיום.

וכן העבר תמיד יישאר חלק ממני, אבל העתיד שייך לגרסה החדשה שלי.

אז אחרי 15 שנים, הגיע הזמן להיפרד מהישן ולברך את החדש.

נעים להכיר, JoCipher. 🔥💜🖤

אז אחרי שהחגיגות נגמרות זה  הזמן לחשבון נפש .

46 שנים של דרך, עומק והתחלות חדשות.
יש גילאים שאנשים סופרים במספרים, ויש גילאים שמרגישים אותם בכובד של הדרך.
ארבעים ושש זה כבר לא רק ״עוד יום הולדת״, אלא זוהי כבר נקודת מבט.

זה המקום שבו אתה מסתכל אחורה ורואה לא רק את השנים שעברו אלא רואה בעיקר את ההחלטות, המלחמות פנימיות, ההצלחות, הטעויות והבנייה מחדש של רגעים שאף אחד אחר לא באמת יודע כמה שהן עלו לי לאורך הדרך.

להגיע לגיל 46 זה להבין שהחיים אינם קו ישר.
הם בעיקר מסע של עליות וירידות, של רגעים שבהם העולם נראה בידיים שלך, ורגעים שבהם אתה לומד מחדש לנשום.

זה גיל שבו אתה כבר לא מחפש להרשים את כולם, אלא מחפש את האמת והשקט הפנימי ובעיקר מחפש את המשמעות האמיתית.

במהלך השנים נבניתי כאדם שלא מפחד לחלום בגדול.
האיש  שחי בין העולמות, בין העסקים ביוזמות וכן גם בחזון וביצירה.

מבחינתי זה היה עולם של אנרגיה, תנועה, השאיפה להצליח לבנות, ולהשאיר חותם.

והאמת לא כל אחד מסוגל לשאת על הכתפיים אחריות כזאת  ברעיונות, בסיכונים ולחץ לאורך שנים, ועדיין להמשיך לקום בכל בוקר עם רעב לעשייה.

אבל מה לעשות שהחיים אינם רק עסקאות, מספרים או הצלחות חומריות.
עם השנים מגיעה גם ההבנה שהדברים החשובים באמת הם האנשים שנשארו לידך כשהאבק שוקע האנשים שהיו איתך  בשיחות האמיתיות באמצע הלילה, ביכולת להרגיש, לאהוב, להתרגש, ולפעמים גם להישבר מבלי להתבייש בזה.

וכן גיל 46 מביא איתו עומק אחר של פחות צורך להוכיח ויותר צורך להבין.
פחות לרוץ אחרי רעש ויותר לבחור מה באמת ראוי למקום בלב ובחיים.

זהו הגיל שבו אתה  מבין שהעבר שלך לא מגדיר אותך, אלא בעיקר מלמד אותך.
מכל חוויה, כל כישלון, כל הצלחה וכל אדם שפגשתי בדרך שהשאירו לי שכבה נוספת באישיות שלי.
וככל שהשנים עוברות, כך מתברר שהעוצמה האמיתית אינה רק ביכולת לנצח, אלא ביכולת להמשיך למרות הכול.

והאמת שיש משהו יפה בגיל הזה.
כי הגעת לגיל שמשלב בין ניסיון של אדם שכבר ראה עולם וחווה כמה וכמה דברים, לבין האש הפנימית שעדיין לא כבתה, בין הבגרות לבין החלומות שעדיין חיים, בין האחריות לבין היכולת לעצור לפעמים, להביט לשמיים, ולזכור שגם אחרי 46 שנים, החיים עדיין יודעים להפתיע.

אבל עם השנים גם למדתי שלא כל הקרבות נראים מבחוץ כי יש מלחמות שאני  מנהל עם  עצמי , בשקט, בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.
כך למדתי להתמודד עם הלחץ, עם אחריות, עם רגעים של בדידות ועם הצורך להמשיך להיות חזק גם כשמבפנים הכול עדין סוער.
אבל דווקא המקומות האלה לימדו אותי מי אני באמת, הם לימדו אותי שהכוח האמיתי שלי לא נמדד רק במה שהשגתי בחיים, אלא בעיקר ביכולת שלי להישאר נאמן לעצמי, לערכים שלי וללב שלי, גם אחרי כל מה שעברתי בדרך  ואולי זאת באמת המשמעות האמיתית של גיל 46 ,שלא להיות אדם מושלם, אלא אדם שעבר דרך.
אדם שלמד שלפעמים הכוח הכי גדול הוא דווקא להישאר אנושי בעולם שמנסה להקשיח אנשים.

והיום ״ממרומי גילי״  אני כבר מבין שהצלחה אמיתית היא לא רק מה שבנית סביבך, אלא גם מי שהפכת להיות תוך כדי הדרך.
ואם יש דבר אחד שאני לוקח איתי  לשנים הבאות, זאת הידיעה שעדיין נשאר בי אותו הרעב לחיים, אותו הרצון ליצור, לאהוב, לבנות ולהמשיך  ובכך להשאיר איזשהו חותם בעולם.

לאחרונה קיימת תופעה של גברים שמתחזים לחיילים או לובשים מדים בכדי למשוך נשים תופעה זאת היא לא מיתוס, אלא משהו שקיים בשוליים של החברה בעיקר במקומות שבהם למדים יש משמעות רגשית וסמלית חזקה.
כדי להבין אותה באמת צריך להסתכל עליה מכמה זוויות פסיכולוגית, חברתית, מוסרית ואפילו תרבותית.

ברמה הבסיסית המדים מסמלים כוח,אחריות ושייכות.
בחברות רבות ובמיוחד במדינתנו החיילים נתפסים כאנשים שמגנים על המדינה מקריבים מעצמם ונושאים עליהם אחריות כבדה, וכל זה יוצר אצל חלק מהנשים תחושת ביטחון, הערכה ולעיתים גם משיכה.
והגברים הללו  שמבינים את זה עלולים לנצל את הסמליות הזאת כדי ליצור רושם ראשוני חזק גם אם הוא לא באמת חייל.

אם נראה את זה מהבחינה הפסיכולגית נמצא שמי שבוחר להתחפש לחייל כדי להשיג תשומת לב או קשרים מיניים, פועל לרוב מתוך חוסר ביטחון או צורך בהכרה.
במקום לבנות זהות אישית אמיתית שמבוססת על מי שהוא, הוא ״שואל״ זהות שנתפסת כחזקה ומוערכת.
זהו קיצור דרך שמדלג על העבודה הפנימית והביטחון העצמי הנמוך שלו ביכולת ליצור קשר אמיתי.

כמו כן יש כאן גם אלמנט של מניפולציה.
התחזות כזו יוצרת מצג שווא, לא רק חיצוני אלא גם ערכי כי מי שנמשך לדמות של החייל למעשה נמשך לדמות שהיא מייצגת, אחריות, מסירות ולעיתים גם כאב ופגיעה.
כשהבסיס הזה הוא שקרי הקשר כולו נבנה על הטעיה ובמקרים מסוימים זה יכול להיחשב כהונאה רגשית, כי הצד השני לא מקבל את ההחלטה מתוך אמת מלאה.

מהצד החברתי התופעה קשורה גם לאידיאליזציה של חיילים ככל שהחברה מעלה על נס דמות מסוימת, כך גדל הפיתוי "להתחפש" אליה כדי ליהנות מהיתרונות שהיא מביאה וזה לא ייחודי רק לצבא, אפשר לראות דברים דומים גם עם אנשים שמתחזים לרופאים, אנשי עסקים מצליחים או בעלי סטטוס גבוה אחר.

עם זאת, חשוב להבדיל בין משיכה טבעית לבין ניצול, אין בעיה בכך שמדים מושכים או יוצרים עניין, זה חלק מהסמליות שלהם, הבעיה מתחילה כשהמדים הופכים לכלי להטעיה מכוונת ושם זה כבר חוצה קו מוסרי ברור.

אז למה זה קורה בפועל?
זה קורה מכמה מניעים מרכזיים שהמתחזה מנסה להשיג באמצעות כך  תשומת לב מהירה בלי להשקיע בבניית אישיות או קשר ,תחושת נחיתות או חוסר ביטחון שמובילה לאימוץ זהות "חזקה" מבחוץ.
תפיסה שגויה שנשים "נמשכות רק לסטטוס", ולכן צריך לזייף אותו.
תרבות שמקדשת סמלים חיצוניים יותר מאשר עומק פנימי.

בטווח הארוך ההתנהגות הזאת כמעט תמיד פוגעת גם במי שמתחזה הרי קשרים שנבנים על שקר נוטים להתפרק לפני שהם מתקיימים בכלל והפער בין הדמות שהוא מציג לבין מי שהוא באמת רק גדל מעבר לזה, יש גם סיכון משפטי במקרים מסוימים, במיוחד כשמדובר בהתחזות לגורם רשמי.

בסופו של דבר, הסיפור הזה לא באמת על מדים, אלא על זהות.
גבר שבטוח בעצמו לא צריך תחפושת כדי למשוך, הוא מביא את עצמו כמו שהוא ומי שבוחר בדרך של התחזות אולי מקבל תשומת לב רגעית, אבל מפסיד את האפשרות לקשר אמיתי שמבוסס על אמת ואמון.
 

המשיכה הזו לא נולדת במקרה, והיא גם לא אומרת שנשים "מאבדות את הדעת", אלא שיש כאן שילוב של מנגנונים רגשיים וחברתיים שפועלים מהר מאוד.

קודם כל יש את עניין הסמל, בחברה כמו בישראל דמות של חייל היא לא סתם מישהו במדים, אלא סמל של הגנה, אחריות והקרבה.
וזה יושב עמוק בתרבות ובתודעה, במיוחד במדינה עם שירות חובה כמו צה"ל, כשהמוח מזהה את הסמל הזה, הוא מיד "מדלג" על שלב הבדיקה ומרגיש ביטחון ואמון עוד לפני שמכירים את האדם עצמו.

מעבר לזה, יש את האפקט הפסיכולוגי והמוכר של "קיצור דרך מנטלי".
למעשה במקום לבחון אדם לאורך זמן, אנשים משתמשים ברמזים חיצוניים כדי להעריך אותו כגון המדים שמשדרים משמעת, יציבות ויכולת הנהגה גם אם בפועל זה לא נכון במקרה הספציפי.
ושלא תטעו זה לא נוגע רק לנשים אלא גם גברים נוטים להתרשם מתארים וסמלים בצורה דומה.

בואו לא נשכח שיש גם אלמנט רגשי יותר עמוק והוא תחושת הביטחון הרי דמות של החייל נתפסת כמי שיכול להגן, להוביל ולהיות שם ברגעי לחץ וכל זה יכול לעורר משיכה אינסטינקטיבית במיוחד אצל מי שמחפש יציבות או חיבור לדמות "חזקה", וכן זה לא תמיד מודע, וזה לא בהכרח קשור להיגיון הבריא .

בנוסף, יש  כאן את עניין הסיפור חיילים נתפסים כמי שחווים חוויות קצה, שירות, אחווה וסיכון וכל זה מוסיף עומק ועניין, גם אם חלק מזה מדומיין.
אנשים נמשכים לסיפורים, לא רק לאנשים.

אבל חשוב לשים גם גבול ברור, זו לא "חולשה נשית" אלא תגובה אנושית לסמלים חזקים!!!
בדיוק כמו שיש אנשים שנמשכים לעושר, כוח או פרסום ההבדל הוא שפה מדובר בסמל שהוא גם מאוד טעון רגשית.

אז למה זה לפעמים נראה קיצוני?
כי כשיש שילוב של משיכה, סמליות ואמון מהיר, זה יוצר קפיצה רגשית מבלי מספיק בדיקה פנימית , כי אם הבסיס הוא אמיתי זה בהחלט יכול להתפתח לקשר בריא, אך אם הבסיס הוא שקר, אז הפער תמיד יתגלה גם אם זה מתגלה מאוחר יותר.

בשורה התחתונה המשיכה היא לא הבעיה, ההטעיה היא כן הבעיה .
ומי שנופל בזה לא "מאבד את הדעת", אלא פשוט מגיב למה שנראה כמו משהו אמין וחזק, וזה בדיוק הסיבה של מה שמי שמתחזה לחייל כדי לנסות ולנצל.
 
 
 

כשהבוקר עולה לאט מידי 
יש רגע קצר שבו נדמה שאתם עוד כאן,
לפני שהמציאות נזכרת בעצמה,
לפני שהלב מבין את החסר.

השמות שלכם לא נאמרים בקול רם,
אבל הם חיים בין הפעימות,
בנשימה לנשימה,
כמו משהו שאי אפשר לשחרר.

היינו פשוטים אז,
צוחקים מדברים קטנים,
לא ידענו כמה מהר
הרגעים הופכים לזיכרון.

יש דברים שלא הספקתי לומר,
משפטים עדין שנשארו תלויים באוויר,
ועכשיו הם חוזרים אלי בלילות
מבקשים מקום בתוך השקט.

ואני הולך באותן דרכים,
בזמן שהעולם ממשיך כאילו כלום,
אבל בפנים משהו נעצר,
מאז אותו יום ארור שלא נגמר.

ואתם,
לא הפכתם לעבר,
ולא לסיפור רחוק,
אלא לנוכחות שקטה ועמוקה,
שחיה בכל רגע ובכל דקה

זה כאב שלא צועק,
רק נושם לאט,
ומזכיר לי בעדינות
כמה אהבה נשארה כאן.

ואולי זה מה שנשאר לי,
לשאת אתכם הלאה,
לא דרך מילים גדולות,
אלא דרך הזיכרון הפשוט,
שלא נותן לכם להיעלם

וכשהערב יורד ,
אור קטן בחלון עוד זוכר את פניכם,

הרחובות אותם רחובות, אבל אצלי משהו חסר,
בספסל הריק מחכה לשיחה שלא תחזור,

והרוח נושאת לחישה רחוקה,
עם השמות שנחרטו עמוק בתוך הלב 

ואיך שהזמן הוא לא מרפא, ורק מלמד לחיות עם החסר,
בין כל פעימה אני שומע אתכם חוזרים אלי יותר,
אתם השיר שלא נגמר, גם כשנשבר לי הקול,
בתוך הדממה החשוכה ,אצלי אתם האור הגדול. 

לא האמנתי שאני אשב יום אחד עם שלט ביד ואשחק ב PlayStation.
זה תמיד היה נראה לי משהו של ילדים, או של אחרים, לא שלי.
אבל כנראה שלמציאות יש דרכים משלה לשנות אותנו.
במיוחד בתקופות כאלה, כשבחוץ הכל קצת רועש, לא יציב ועמוס במחשבות.

מצאתי את עצמי נכנס ללופ של בדיקות.
איזה דגם הכי חדש, מה הכי חזק ומה הכי נכון לקנות.
קראתי, השוויתי, בדקתי שוב.
חודש שלם של התלבטויות, אולי גם קצת ניסיון למשוך את הזמן אולי הגוק יעלם.

אבל בסוף הבנתי, זה לא באמת משנה,
כי שום בדיקה לא תענה על השאלה האמיתית
אז פשוט קניתי ובהתחלה זה היה מוזר.
להדליק את הקונסולה, לבחור משחק, להבין את הכפתורים.
אבל לאט לאט משהו נפתח בי פתאום גיליתי שקט וריכוז.
איזה בריחה קטנה מהמציאות אבל בריחה בריאה.
ובעיקר גיליתי משהו שלא חשבתי שאפגוש מחדש בגיל 45
את הילד שבי, זה שמתלהב מניצחון קטן, זה שמתעצבן כשהוא מפסיד וזה ששוכח מהכל לכמה רגעים ופשוט נהנה.

ולבסוף גליתי שלפעמים אנחנו מחפשים תשובות במקומות מורכבים, כשבפועל הן הרבה יותר פשוטות.

לפעמים כל מה שצריך זה רק להפסיק לחשוב, וללחוץ על פליי. 
 
 

חורף גשום לפני פסח אזעקות ברקע והגשם מטפטף בלי הפסקה, מחזיק סיגר ביד תופס רגע של שקט בתוך כל הרעש.

יש משהו מוזר בשניות האלה, בין דריכות לרוגע, בין תנועה לעצירה.

העשן שעולה לאט, נותן קצב לנשימה ומחזיר שליטה כשהכול בחוץ מרגיש לא צפוי.

בזמן שהקור והגשם מסביב,  מזכירים לך לעצור רגע ולאסוף את המחשבות.

בסוף זה לא רק סיגר, זהו הרגע לעצמך,

דווקא כשהעולם מסביב לא עוצר.

התמונה להמחשה בלבד !!! הושמדה

בוקר גשום, כזה שהכביש נראה כמו מראה שבורה והדרך זזה לאט יותר. אני יוצא מהבית ונכנס לרכב שקט בפנים, עטוף בעור וריח נקי, כאילו העולם נשאר בחוץ ואני בשליטה על חיי.

ואז מגיעה ההתראה זוהו שיגורים מאירן ומיד האזעקה הראשונה.

עצירה חדה, דלת נפתחת ונסגרת, ריצה למצוא מקום מחסה, והגשם כבר שוטף אותי .
חוזר לרכב מוציא מגבת , עוד לא הספקתי להתיישב כמו שצריך, ושוב אזעקה מאחוריי עוצרים רכבים בבהלה .
לא עובר עוד 5 ק״מ ומגיעה גם ההתראה השלישית ואני כל פעם באותו הטקס, יוצא, מתכופף, מתלכלך וחוזר.

האמת זה כבר לא נהיגה, זה רצף של פקודות  והגוף מגיב לפני שהראש מספיק לחשוב.

בסוף יש רגעים כאלה שאתה מבין שהפעם השליטה כבר לא אצלך ,אתה רק מגיב למה שקורה סביבך, מתיישר לפי קצב שלא אתה קובע.
הנחיות פיקוד העורף זה משהו כמעט ממושמע מדי, חד, מדויק ובלי מקום לסטייה.

ובין אזעקה לאזעקה עולה המחשבה, למה לא יצאתי היום עם ההאמר משהו קשוח יותר כזה שלא מתרגש מהגשם, מבוץ או מהעצירות האלו באמצע הדרך רכב שנכנס לסיטואציה כמו שהיא, בלי להתנצל כמו שולט אמיתי .

וכשאני סוף סוף מגיע ליעד  אני לא נכנס למשרד ישר אני יורד בחניון, עומד שם לרגע נותן לשקט לחזור, פותח את תא המטען ומחפש אם יש משהו ללבוש ולמזלי שיש לי עוד חליפה.
חליפה שחזרה מניקוי יבש לפני חודש ונשארה שם כאילו חיכתה בדיוק לבוקר הזה.
אני מאושר כאילו אריאלה התקשרה אליי.
מחליף בזריזות בחניון בין הבטון הקר לאור פלורסנט ומוריד את הבעסה ואת הבוקר הרטוב שעבר עליי , מחייך ולובש גרסה אחרת של עצמי והאמת יש בזה משהו כמעט טקסי, כמו מעבר חד בין מצבים, בין כאוס לשליטה.

כי כמה דקות קודם לכן הייתי רטוב, מקומט, חלק מהבלגן של התקופה ועכשיו, הכל יושב עליי במקום קווים נקיים, ריח של בד טרי, מבט יציב שפריץ קטן מהטום פורד ואני מוכן . 

כי האמת בסוף לא משנה כמה היום הזה ניסה לכופף אותך תמיד יש רגע אחד שבו אתה עומד ובוחר איך להיכנס בדלת ואני בוחר תמיד להיכנס רק כמו שאני אוהב .

לפחות בחזור הדרך הייתה שקטה ומהנה . 

התמונות להמחשה בלבד .
 הושמדו

בין שליטה בהסכמה לניצול  ניתוח ביקורתי של גבולות, כוח והחפצה

בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בשיח הציבורי והאקדמי סביב מיניות, הסכמה ודינמיקות של כוח.
בתוך השיח הזה תמיד נמצא את הפרקטיקות וההשואות מעולם ה-BDSM (שליטה, כניעה, גבולות, כוח והחפצה) אשר תופסות מקום מורכב בתוך השיח הרי מצד אחד, הן מוצגות כמרחב של חופש, חקירה ואמון אך מצד שני, הן מעלות שאלות עמוקות על גבולות, אחריות ופוטנציאל לניצול.

הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי קיים פער מהותי ואף לעיתים סמוי בין שליטה בהסכמה לבין מצבים של החפצה או ניצול, וכי הפער הזה אינו רק תיאורטי אלא מגובה במחקר, בעדויות ובנתונים.

1. הסכמה כעיקרון יסוד 
בספרות המחקרית, הסכמה מוגדרת כעיקרון המרכזי שמבדיל בין מערכת BDSM בריאה לבין התנהגות פוגענית.
מחקרים מראים כי המאפיין האוניברסלי של פרקטיקות ה-BDSM הוא הסכמה מפורשת, מודעת ומתמשכת .

במה שאנחנו רואים ובניגוד למיניות ״רגילה״ (וונילית), שבה הסכמה לעיתים משתמעת ולא נאמרת, בניגוד מוחלט לקהילות ה-BDSM תמיד תהיה קיימת נורמה של תקשורת מפורשת, קביעת גבולות מראש ואת האפשרות שניתן לעצור בכל רגע.
אך עם זאת, מחקר עדכני מדגיש כי הסכמה אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך דינמי ומתמשך, הכולל גם תקשורת לא מילולית ושינויים בזמן אמת .

והמשמעות היא גם כאשר יש ״הסכמה״, ההסכמה יכולה להישחק, להשתנות או להינתן תחת תנאים בעייתיים.

2. הבעיה המרכזית בעולם ה-BDSM שהסכמה תחת לחץ היא אינה הסכמה חופשית
אחד האתגרים המרכזיים בהבנת הגבול בין שליטה לניצול הוא ההכרה בכך שלא כל ״כן״ הוא בהכרח הסכמה חופשית.

מחקרים מראים כי אנשים עשויים להסכים לפעולות מיניות מתוך לחץ חברתי, רגשי או זוגי והקושי לבטא התנגדות קשורה לעמדות שמצדיקות אלימות מינית.
בנוסף, מחקר בתחום הזנות והסחר בנשים מצביע על כך שעצם קיומה של הסכמה אינו מבטל פוטנציאל לנזק או ניצול במיוחד כאשר קיימים יחסי כוח לא שוויוניים וניתן לראות את זה בהרבה דוגמאות .
והנה דוגמה אחת ללחץ , אדם שמסכים לשלוח תמונה אינטימית כי הוא חושש לאבד קשר, אינו בהכרח פועל מתוך בחירה חופשית אלא מתוך לחץ סמוי. בדוגמה זאת ניתן לראות דינמיקות של כוח מתי שליטה הופכת לניצול

הרי הבסיס של עולם ה-BDSM הוא העברת הכוח של הנשלטת לשולט ברצון וברוח טובה , אך מחקרים מדגישים כי זהו גם מוקד הסיכון המרכזי לפי סקירה אקדמית, ההבדל הקריטי בין ה-BDSM הטהור והכנה לבין התעללות הוא מאד פשוט וקל לזיהוי אם מתקיימים התנאים שנזכיר בהמשך  אך כאשר תנאים אלו אינם מתקיימים במלואם, דינמיקות של שליטה עלולות להפוך לניצול .
אז מה הן התנאים שהופכים את עולמם של הצד הנשלט ע״י השולט ואני בטוח שכל אחד ואחד מכיר אותם והם מניפולציה, כפייה רגשית וטשטוש גבולות.

ולמרות התנאים האלה המחקר אף מזהה שני סוגים של הפרות בתנאים כגון: 
1. טעויות של חוסר ניסיון.
2. פגיעה מכוונת. 

והמשמעות של הפרות אלה , שלא כל פגיעה היא ״תאונה”  הרי יש גם מצבים של ניצול מודע בתוך המערכת.

ואז באמת מגיעים לשלב של הטראומה בקשר, במיניות בכלל בשליטה ובאמון בצד השולט. 
תחום מחקר נוסף מצביע על קשר מורכב בין טראומה מינית לבין השתתפות בפרקטיקות של שליטה במחקר משנת 2024 נמצא כי חלק מהמשתתפים אשר משתתפים בפרקטיקות מעולם ה-BDSM הם בכלל משתתפים בפרטיקה ככלי לעיבוד טראומה.
אך במקרים אחרים, מדובר בשחזור לא מודע של פגיעה, בנוסף נמצא כי אנשים עם עבר של פגיעה מינית חווים את הדינמיקות הללו באופן שונה, ולעיתים זקוקים לרמות גבוהות יותר של שליטה וביטחון והדילמה שאותה פרקטיקה יכולה להיות גורמת לחוויה מעצימה או שחזור של פגיעה
וכל ההבדל תלוי בהקשר, באדם ובאיכות ההסכמה שלו.

 
עכשיו אספר לכם איך כל זה נראה מנקודת מבט שלי כגבר, שמשלב בין מחקר, אחריות והתבוננות ביקורתית

השיח על שליטה, מיניות והסכמה הפך בשנים האחרונות לפתוח יותר, חשוף יותר  ולכאורה גם מודע יותר.
כגבר, שגדל לתוך עולם שבו מיניות גברית לעיתים מתוגמלת על כוח, יוזמה ושליטה, אני מוצא את עצמי נדרש לשאול שאלות לא נוחות.
האם כל מה שמוגדר ״שליטה בהסכמה” הוא באמת כזה?
והאם אנחנו, גברים, תמיד מבינים איפה עובר הגבול בין רצון הדדי לבין ניצול?

חברים אני כותב את המאמר הזה לא ממקום שיפוטי אלא ממקום של אחריות.

הסכמה הרבה מעבר ל״היא אמרה לי כן”
בתיאוריה, הסכמה היא עמוד התווך של כל דינמיקה מינית בריאה, במיוחד בעולמות של ה-BDSM, נהוג לדבר על תקשורת, גבולות ויכולת לעצור בכל רגע.
אבל בפועל, כגבר, חשוב להודות באמת הפשוטה.
קל מאוד לפרש ״כן״ כאישור מוחלט גם כשהוא נאמר מתוך היסוס, לחץ או רצון לרצות, המחקר מראה שהסכמה היא תהליך מתמשך, לא רגע אחד אבל במציאות לא מעט גברים (לפעמים גם בלי כוונה רעה) מתייחסים אליה כאל אישור חד פעמי וגורף  משהו שניתן ״להשיג״ ולא משהו שצריך להמשיך לוודא.
וכאן בדרך כלל מגיע החלק הלא נוח ברוב המקרים, אנחנו הגברים מחזיקים ביותר כוח, זה לא אומר שכל גבר מנצל את זה, אבל זה כן אומר שהמגרש לא שוויוני מלכתחילה אם זה על ידי כוח פיזי, נורמות חברתיות או מיניות בכלל.
בתוך מערכות של שליטה, הפער הזה יכול להיטשטש  כי ״זה חלק מהמשחק״. אבל בפועל הוא לא נעלם להפך, הוא יכול להעמיק וכשיש פער כזה של כוח כזה בין הצדדים , האחריות לא מתחלקת שווה בשווה , וכאן בדיוק נכנסת השאלה מתי שליטה מפסיקה להיות משחק, הרי שליטה בהסכמה אמורה להיות משהו שניתן ברצון ובהבנה ולא משהו שנלקח ע״י כוח.
אך מה לעשות שהמציאות מורכבת יותר ויש מצבים שבהם ניתן למצוא שבקשות חוזרות הופכות ללחץ, גבולות ״נבדקים״  שוב ושוב ושהשתיקה מתפרשת כהסכמה גורפת לכל הרי לא סתם נאמר ״שתיקה כהודאה״ וזאת אחת הבעיות הקשות ש כגבר, קל ליפול למחשבה שאם היא לא אמרה ״לא״  אז מבחינתי הכל בסדר וזו בדיוק הנקודה שבה השליטה יכולה להפוך לניצול וחשוב לציין שלא תמיד מתוך רוע. לפעמים מתוך עיוורון.
בעולם השליטה המושג החפצה מוכר לכל וזה הכוונה כשהאדם הופך לאמצעי, אחת הנקודות הכי קשות להודות בהן כגבר היא עד כמה קל להחליק משליטה להחפצה, זה יכול להתחיל בדברים ״קטנים״ כגון  לבקש תמונה ״בשביל האווירה״ , לראות באישה פנטזיה אובייקט מיני לפני שהיא אדם 
למדוד את ערכה דרך המיניות שבה , אבל הבעיה היא לא במיניות עצמה אלא ברגע שבו האדם שמולך מפסיק להיות סובייקט עם רצונות, והופך לכלי לסיפוק בלבד  ופה חשוב לציין ולזכור שכבר לא מדובר בדינמיקה  אלא בגישה מזלזלת ושגויה.
ניתן לראות את זה יותר ויותר בזמננו בעידן הדיגיטלי שאנחנו רואים שאחריות לא תמיד נלקחת היות והעולם הדיגיטלי הפך את הגבולות לעוד יותר מורכבים כמו שליחת תמונה, שיחה אינטימית, שיתוף רגע אישי כל אלו יכולים להיראות כהסכמה.
אבל מה קורה אחרי שזה נשלח נשאלות השאלות הבאות 
האם אני שומר את זה אצלי על מה שניתן לי? האם אני משתמש בזה רק במסגרת שבה זה הוסכם? האם אני מבין את ההשלכות של הפרה?
כי ברגע שתוכן יוצא משליטה  זה כבר לא משחק או החפצה  זו כבר פגיעה !!!

ואז בדרך כלל מגיע שלב הגזלייטינג והתחמקות מאחריות עוד נקודה שצריך להסתכל עליה בכנות.
יש מצבים שבהם גברים מגינים על עצמם  במקום להקשיב וניתן לשמוע את המשפטים הטיפשיים כמו
״אבל מה את שואלת אותי ברגע ששלחת את הסכמת״, ״זה היה ברור״ ,״ככה זה עובד״

לגבר הממוצע יכולים להיות דרכים  להתחמק מאחריות, גם אם זה לא במודע.

אבל מה קורה אם מישהי מרגישה פגועה  זה לא המקום להתווכח איתה על הפרשנות.
זה בדיוק  המקום לעצור ולבדוק,  ופה נכנסת האחריות הגברית בתוך הדינמיקה של כוח ,להיות ״שולט” זה לא רק תפקיד זו בעיקר אחריות.
וזה אומר להיות קשוב גם למה שלא נאמר, לשים לב לשינויי תחושה, לעצור לפני שמבקשים  ולא רק אחרי שמסרבים.

ובעיקר להבין שהסכמה אמיתית נמדדת לא בכמה רחוק הגעת  אלא בכמה בטוח האדם השני הרגיש איתך.

לסיכום
הגבול בין שליטה בהסכמה לבין ניצול הוא לא תיאורטי  הוא חי, משתנה, ודורש מודעות מתמדת, כגבר וכשולט, האחריות שלי היא לא רק ״לא לעבור גבול״, אלא גם לזהות מתי הגבול לא ברור לשאול יותר, להקשיב יותר, ולהיות מוכן לעצור, גם כשלא תמיד נוח
כי בסוף שליטה אמיתית לא נמדדת בכוח  אלא ביכולת שלא להשתמש בו כשלא צריך.