אז אחרי שהחגיגות נגמרות זה הזמן לחשבון נפש .
46 שנים של דרך, עומק והתחלות חדשות.
יש גילאים שאנשים סופרים במספרים, ויש גילאים שמרגישים אותם בכובד של הדרך.
ארבעים ושש זה כבר לא רק ״עוד יום הולדת״, אלא זוהי כבר נקודת מבט.
זה המקום שבו אתה מסתכל אחורה ורואה לא רק את השנים שעברו אלא רואה בעיקר את ההחלטות, המלחמות פנימיות, ההצלחות, הטעויות והבנייה מחדש של רגעים שאף אחד אחר לא באמת יודע כמה שהן עלו לי לאורך הדרך.
להגיע לגיל 46 זה להבין שהחיים אינם קו ישר.
הם בעיקר מסע של עליות וירידות, של רגעים שבהם העולם נראה בידיים שלך, ורגעים שבהם אתה לומד מחדש לנשום.
זה גיל שבו אתה כבר לא מחפש להרשים את כולם, אלא מחפש את האמת והשקט הפנימי ובעיקר מחפש את המשמעות האמיתית.
במהלך השנים נבניתי כאדם שלא מפחד לחלום בגדול.
האיש שחי בין העולמות, בין העסקים ביוזמות וכן גם בחזון וביצירה.
מבחינתי זה היה עולם של אנרגיה, תנועה, השאיפה להצליח לבנות, ולהשאיר חותם.
והאמת לא כל אחד מסוגל לשאת על הכתפיים אחריות כזאת ברעיונות, בסיכונים ולחץ לאורך שנים, ועדיין להמשיך לקום בכל בוקר עם רעב לעשייה.
אבל מה לעשות שהחיים אינם רק עסקאות, מספרים או הצלחות חומריות.
עם השנים מגיעה גם ההבנה שהדברים החשובים באמת הם האנשים שנשארו לידך כשהאבק שוקע האנשים שהיו איתך בשיחות האמיתיות באמצע הלילה, ביכולת להרגיש, לאהוב, להתרגש, ולפעמים גם להישבר מבלי להתבייש בזה.
וכן גיל 46 מביא איתו עומק אחר של פחות צורך להוכיח ויותר צורך להבין.
פחות לרוץ אחרי רעש ויותר לבחור מה באמת ראוי למקום בלב ובחיים.
זהו הגיל שבו אתה מבין שהעבר שלך לא מגדיר אותך, אלא בעיקר מלמד אותך.
מכל חוויה, כל כישלון, כל הצלחה וכל אדם שפגשתי בדרך שהשאירו לי שכבה נוספת באישיות שלי.
וככל שהשנים עוברות, כך מתברר שהעוצמה האמיתית אינה רק ביכולת לנצח, אלא ביכולת להמשיך למרות הכול.
והאמת שיש משהו יפה בגיל הזה.
כי הגעת לגיל שמשלב בין ניסיון של אדם שכבר ראה עולם וחווה כמה וכמה דברים, לבין האש הפנימית שעדיין לא כבתה, בין הבגרות לבין החלומות שעדיין חיים, בין האחריות לבין היכולת לעצור לפעמים, להביט לשמיים, ולזכור שגם אחרי 46 שנים, החיים עדיין יודעים להפתיע.
אבל עם השנים גם למדתי שלא כל הקרבות נראים מבחוץ כי יש מלחמות שאני מנהל עם עצמי , בשקט, בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.
כך למדתי להתמודד עם הלחץ, עם אחריות, עם רגעים של בדידות ועם הצורך להמשיך להיות חזק גם כשמבפנים הכול עדין סוער.
אבל דווקא המקומות האלה לימדו אותי מי אני באמת, הם לימדו אותי שהכוח האמיתי שלי לא נמדד רק במה שהשגתי בחיים, אלא בעיקר ביכולת שלי להישאר נאמן לעצמי, לערכים שלי וללב שלי, גם אחרי כל מה שעברתי בדרך ואולי זאת באמת המשמעות האמיתית של גיל 46 ,שלא להיות אדם מושלם, אלא אדם שעבר דרך.
אדם שלמד שלפעמים הכוח הכי גדול הוא דווקא להישאר אנושי בעולם שמנסה להקשיח אנשים.
והיום ״ממרומי גילי״ אני כבר מבין שהצלחה אמיתית היא לא רק מה שבנית סביבך, אלא גם מי שהפכת להיות תוך כדי הדרך.
ואם יש דבר אחד שאני לוקח איתי לשנים הבאות, זאת הידיעה שעדיין נשאר בי אותו הרעב לחיים, אותו הרצון ליצור, לאהוב, לבנות ולהמשיך ובכך להשאיר איזשהו חותם בעולם.