שברת שילמת

שום דבר

ואף אחד

לא יודע להכנס לי ללב.

מי אתה שתגיד לי מי אני? לא יותר מזר. לא ידעת מי אני אז, והזמן שעבר טשטש לך אותי אפילו יותר. כאילו לא היינו.

ואולי באמת לא היינו, איכשהו בדיעבד זה תמיד מרגיש ככה לא? שיחקנו דמויות, המצאנו עלילה. שום דבר מזה לא היה אמיתי. חלולים. בריחה מהמציאות.

לשרוף הכל ולהתחיל מחדש

רציתי לכתוב משהו על זה שאני ממש אלופה בלחרב קשרים. חיסול ממוקד, מקצועי לא אחד כזה חובבני תת רמה. הכי טובה שיש. כשאני יוצאת משם הכל נקי נקי.

חשבתי להשתמש בדימוי של הפלה. כאילו, תינוק זה סבבה והכל, בדרך כלל, חוץ מכשהוא לא כי העיתוי מחורבן ואתה עסוק מדי בעצמך בשביל להתפנות להיות אמא. או מאוהב. או בן אדם באופן כללי, אם כבר נכנסנו לזה. אבל אני חוששת שזה יצא קצת נדוש, אז תשכחו מזה. וחוץ מזה, אני לא משתמשת בחומרי הרדמה, אני אוהבת כשהתהליך כואב. וגם לא באנטיביוטיקה, שיזדהם.

התרסקתי לחתיכות קטנות קטנות. לא לרסיסים, גרסו אותי לאבק. ואז, אני זוכרת, בדיוק התחיל כאן חורף. באה רוח, אחריו הגשם ואלוהים יודע איפה אני היום. מגרשי גרוטאות, חופים, מזבלות ובמסילות החלון שלכם, זה של הסלון. שברו עף נרטב נצמד לכל מקום בכל מקום נטמע ונעלם. ועכשיו כבר כמעט קיץ, ואני לא בדיוק כאן, כי אני בכל השם ושם, מפוזרת. 

הכי מוזר שהיה לי באתר הזה. 

אין לי אוויר. אין לי אוויר. ושוב אני מוצאת את עצמי על הברכיים, זין בפה, מבט כלפי מעלה, עיניים מתחננות. חוטפת סטירות, נדחקת לתוך חיבוק שאני לא מצליחה להבין. דמעות וכאב לב. כלום לא בסדר. לא הייתי אמורה לפתוח את הדלת. מטומטמת.

ובהזדמנות זו רציתי ליידע אתכם שאני כאן.