ערן (שם זמני)

היה היה
היה היה
היה היה פעם מלך אחד
היה היה
היה היה

היה היה
היה היה
רחוק למעלה בכה אלוהים
היה היה
היה היה

היה היה
היה היה
היה היה ויהיה הוא לעולם
היה היה
היה היה

היה היה
היה היה
רחוק למעלה בכה אלוהים
היה היה
היה היה

(מילים: אריק איינשטיין)

אולי זה מזג האויר הגשום והאפרורי, ואולי משום שעברתי ליד הבית  בו התגורר אלתרמן, תהא הסיבה אשר תהא, נזכרתי פתאום בשירו הנפלא:

העיר מזמרת בפעם האלף
עיני הירח נוגות.
אל חיק האספלט מתייפח גור כלב
הסבתא מוכרת עוגות.

הסבתא זקנה, השעה מאוחרת
כל אם לילדה מספרת סיפור
עומדת הסבתא קטנה וחיוורת
מבלי להפריע את שלום הציבור.

שפתיה דקות והעיר מצלצלת
מים ועד ים נוהרים הזוגות
אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת
אולי רק הכלב רעב לעוגות.

שפתיה דקות ובפעם האלף
אין ילד אומר לה: ספרי לי סיפור...
על חיק האספלט מנמנם גור הכלב
מבלי להפריע את שלום הציבור.

ויזילטיר כתב לאחר מלחמת יום-הכיפורים ויהלי סובול הלחין לפני מספר שנים. האוירה מזכירה את האוירה העכשוית. 

הרישום של שורות השיר עם הקוים האלכסוניים משרת בעיני את אוירות הדחיסות.

שׁוּב יורד אור חָקִי אַפְרוּרי/ בְּעָנָן דָּחוּס וְלא טָהוֹר/ מוּל הַמִּרְפָּסוֹת הַפְּעוּרוֹת/ שֶׁל בָּתֵּינוּ הַנְּטוּיִים בַּחוֹל,
מוּל עצַבֵּי פָּנִים מִתְגַּעְגְּעִים/ לִרְוָחָה בִּנְגִיעָה שֶׁל רוּח סְתָו,/ חַלְחָלָה קַלָּה בְּלֶחִי חרוּכָה,/ שׁוּב יוֹרד אוֹר חָקִי אַפְרוּרי:
שׁוּב יורד אור חָקִי אַפְרוּרי/ מוּל הַמַּחְשָׁבוֹת הָרְסוּקוֹת/ עַל צוּרָה אֶלִיפְּטִית מְתוּחָה/ שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לְהַתְווֹת שֵׁנִית בָּחוֹל,
וְעַל-פְּנֵי מַאכָלֵינוּ הַפְּשוּטִים/ שֶׁעָרַכְנוּ עַל שֻׁלְחָן בְּצֵל הָעֵץ/ וְחָבַרְנוּ לֶאכל מִתּוֹך שִׂמְחָה,/ שׁוּב יוֹרד אוֹר חָקִי אַפְרוּרי:
שׁוּב יורד אור חָקִי אַפְרוּרי/ עַל הַיּיִן שֶׁמָּזַגְנוּ בַּכּוֹסוֹת/ וגָהַרְנוּ אֶל אַרְגְּמָנוֹ הַחַי/ וְאֶל זֵכֶר טַעֲמוֹ מֵאֶשְׁתָּקַד,
וְעַל שְׁדי הַבַּחוּרות כְּמו שְׁזִיפִים/ הַקְּלוּטִים בְּתוֹך כְּרִיכוֹת רָפוֹת פְּרוּמוֹת
/ וסוֹפְגִים מַגָּע שֶׁל רוּחַ רְעֵבָה,/ שׁוּב יוֹרד אוֹר חָקִי אַפְרוּרי:
שׁוּב יורד אור חָקִי אַפְרוּרי/ עַל אַהֲבָתֵנוּ הַפְּגוּעָה,/ עַל הַזִּכְרוֹנוֹת הַנְמַסִּים/ שֶׁחָשַׁבְנוּ לְהַפְלוֹת אוֹתָם בַּזְמַן,
עַל בְּשָׂרֵנוּ הַזוֹמֵם לִקְרוס פִּתְאום,/ עַל כּוחֵנוּ לְהַחְזִיק צוּרת אָדָם/ שֶׁיִּהְיֶה מַהוּת גוֹמַעַת וְרוֹאָה,/ שׁוּב יורד אור חָקִי אַפְרוּרי:

שיר של ברק פלדמן

הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁמַּגִּיעַ לָהּ יוֹתֵר

הִיא קָמָה בַּבֹּקֶר עַל יָדְךָ

וְכָל אֵיבָר בַּגּוּף שֶׁלָּהּ אוֹמֵר

שֶׁמַּגִּיעַ לָהּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמְּךָ

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיךָ וְחוֹשֶׁבֶת

אֵיךְ קָרָה שֶׁבַּסּוֹף אֲנִי אִתּוֹ?

אֲנִי שֶׁהָיוּ לִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת

אֵיךְ וִתַּרְתִּי עַל הַכֹּל בִּגְלָלוֹ?

וְזֶה כּוֹאֵב אַתָּה יוֹדֵעַ

כִּי זֶה לֹא מְשַׁנֶּה

מָה תַּעֲשֶׂה

וְכַמָּה תִּשְׁתַּנֶה

אַתָּה אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אָדָם אַחֵר

וְהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁמַּגִּיעַ לָהּ יוֹתֵר

וְהָאֱמֶת, אַתָּה יוֹדֵעַ - הִיא צוֹדֶקֶת

הִיא לֹא צְרִיכָה לְהִסְתַּפֵּק בְּךָ

יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים יָפִים מֵעֵבֶר

לָאֹפֶק הַקָּרוֹב הַזֶּה שֶׁלְּךָ

וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה גַּם אִם תִּקַּח אוֹתָהּ מִכָּאן

גַּם אִם תָּעִיף אוֹתָהּ גָּבוֹהַּ לַשְּׁחָקִים

הִיא יָצְאָה כְּבָר לַמַּסָּע שֶׁלָּהּ מִזְּמַן

הִיא לֹא נִמְצֵאת אִתְּךָ עָמֹק בִּפְנִים

וְזֶה כּוֹאֵב כִּי בִּשְׁבִילְךָ

הִיא הָיְתָה תָּמִיד

כָּל מָה שֶׁרָצִיתָ

בְּעָבָר וּבֶעָתִיד

וְאֵין לְךָ בְּרֵרָה, רַק לְשַׁחְרֵר

הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁמַּגִּיעַ לָהּ יוֹתֵר

——————

כל דמיון בין השיר לאירועים שקרו, או לא קרו, מקרי בהחלט והינו באחריות הקורא.ת.

זהו שיר. יפה ככל שיהיה, הוא אינו יכול לשמש כהוראות לפעולה או מחדל. 

את חג הסוכות שנכנס עוד מעט נעביר בבית החולים. 

ערן

שׁוֹשַׁנַּת פְּלָאִים בְּרוּכַת-אֵל
פּוֹרַחַת לְאִישׁ וָאִישׁ.
יֵשׁ כָּל שְׁנוֹת-חַיָּיו דּוֹרֵשׁ לָהּ,
יֵשׁ מוֹצֵא אוֹתָהּ חִישׁ.
 
וּבְדַרְכֵי חַיִּים, נֵתַע בָּם
עַד אִם יוֹמֵנוּ רַד,
כָּל פֶּרַח נִפְגֹּשׁ נִשְׁאֲלָה:
"הַאַתְּ שׁוֹשַׁנְתִּי? אַתְּ?" –
 
וְיֵשׁ עֶרֶב-חֹרֶף נוּגֶה בָּא,
וְאָבְלוּ שַׁדְמוֹת-בָּר,
תִּתְבּוֹנֵן, תַּבְחִין דַּרְכְּךָ –
שׁוֹשַׁנְתְּךָ נִקְטְפָה כְּבָר.
 
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצְאָה לוֹ,
וּבְשַׁעְתּוֹ קָטַף זוּ;
וְאוֹי לוֹ לָאִישׁ לֹא הִכִּיר בָּהּ
בְּדַרְכֵי חַיָּיו הוּא.
 
טוֹב לוֹ לוּ כָּבָה נֵרוֹ בּוֹ,
וּכְנֶפֶל יָרַד בּוֹר:
הֵן דּוֹמֶה הוּא לְעִוֵּר זֶה,
שֶׁחָשַׁךְ בַּעֲדוֹ אוֹר.

(שאול טשרניחובסקי, 1911, פינלנד)

אתמול דוקא היה חם ושמשי. יפה כאן. האנשים גם יפים. אני מצלם לך המון למרות שאני יודע שזה מטופש. 

אני בכלל לא יודע אם את קוראת את מה שאני כותב.

אני חושב עליך כל הזמן. 

את יודעת שתמיד אני זמין עבורך לשיחה וגם לחיבוק. אני רוצה שתדעי שאני חבר אמיתי. 

נחתתי ביעד לאחר טיסת לילה טרופת שינה. 

האם תקראי את ההודעה? האם את יודעת שאני חבר אמת? 

אני תמיד זמין לך, לשיחה, לחיבוק. 

את תמיד יכולה לכתוב לי ותמיד אענה. גם כשאני רחוק בארצות הקור, אני חש קרוב. 

בחברות עמוקה

ערן

זה מוזר לכתוב את זה כאן, אבל איני מוצא דרך אחרת. 

אני רוצה שהיא תדע שאני תמיד כאן עבורה, ללא דרישות, ללא תנאים. רק פתוח לשיחה, לנתינת כתף, כמו שתמיד היה. 

אירלנד יפה. האנשים נעימים. הבירה טובה (גם הויסקי). מצלם המון ואז נזכר. נעצב מאוד. 

קראתי פעם ספר של קזאנצקיס, ״נחש ושושן צחור״. ספרו הראשון, בוסרי, אבל נכתב מהלב. ספר מורכב, חכם ומרתק על אהבתו לאירלנדית. שוב נעצב מאוד.