קצה של חוט

אני רוצה שתתני לי, תתני לי את הכל,

את הלב והנשמה, את הגוף, אני רוצה שתתמסרי

אני רוצה שתקבלי ממני, את הכל, שתעופי, תעופי עד הסוף,

אני רוצה לעוף

רוצה להכיר, אבל להשאר מיסתורי

רוצה לנער, לזיין, להמיס, לרגש עד כלות,

רוצה שתאבדי שליטה

רוצה אותך, אותך, לפעמים חלשה, לעיתים חזקה

רוצה שנעשה את הדרך הזו, שנלך בה בייחד בייחד וגם לחוד

רוצה

נו טוב, שנה טובה שתהיה

peace, שלום, مرحبتين., こんにちは

אולי אחזור, אולי כבר לא,

אולי בדמות הזאת, אולי באחרת.

מי שרוצה למצוא אותי - זה כנראה לא קשה.

תהיו בטוב! החיים יפים.

ובנות תענו להיי, זה יחסוך לגברים הרבה עוגמת נפש

יאללה ביי - A

נגמר המנוי 

אתמול נפגשתי עם הורי במסעדה. היה קשה לראות אבא שלי - הטיפוס החזק, שהכל יודע ויכול, זה שבמלחמת המפרץ, כשטיל נפל ליד בייתו, רץ מהר להביא קליבר כדי לבדוק אם המידות באינצ'ים או במילימטרים (סקאד או פטריוט יעני), אבא שלי שקרא והכיר את הוראות ההפעלה של כל מכשיר או תוכנה וגם ידע לתקן אותם - היה קשה ועצוב לראות אותו פתאום מאחר בשעה מפני שלא הצליח להפעיל את הוויז. ולמה אני כותב את זה דווקא פה? כי זה מחזק בי את ההרגשה שהחיים, כפי שאמר בודהא, קצרים וצריך לחיות את התשוקות והחלומות שלנו ולנצל כל רגע עד הסוף כל עוד אפשר.

זהו חפרתי :)

או לא לחזור? זאת השאלה

מאז שאני זוכר את עצמי, לפחות בהקשר של מין, תמיד הייתה לי משיכה מאוד חזקה לבדס"ם. עוד לפני שידעתי שיש דבר כזה נתקלתי בקטלוג של דוגמניות בבגדי ים והייתה שם מישהי שרועה על סלע באופן שלפחות בדמיוני הקודח נראה כאילו היא קשורה בידיים וברגליים. הייתי אז מתבגר וזה משך אותי בטירוף. טוב,המון זמן עבר מאז… במשך שנים קברתי את זה והתפתחתי לכיוונים אחרים לגמרי. לא חושב שאף אחד שמכיר אותי מתאר לעצמו או לעצמה, ואני עדיין חושש מהרגע שמישהו יגלה. רק לאשתי סיפרתי וגם זה בדרום אמריקה אחרי כמה שנים טובות שהיינו יחד. התקופה הייתה שונה וזה היה טאבו מאוד חזק אני חושב. ככה המשכנו הרבה שנים. ילדים שצריך לטפל בהם, עבודה, לימודים -- סה"כ חיים באמת יפים. בשנים האחרונות עברנו הרבה שינויים ושחררנו הרבה דברים. לפני כמה חודשים, כבר לא מעט, החלטנו יחד לפתוח את היחסים, גם כדי לאפשר לבת הזוג שלי ריגוש מסוים, לפחות באפשרות, אבל בעיקר כדי לאפשר לי להגשים את הפנטזיות שכ"כ טבועות בי ולא להיות מתוסכל מזה שהן לא מתגשמות. לצערי נראה בינתיים שהעולם הזה שכ"כ כמהתי אליו חיכה לי הרבה פחות מאשר אני חיכיתי לו… החיים בהחלט השתנו ונהייו מרגשים יותר אבל קצת כמו משחק כדורגל שנגמר באפס אפס - צפייה ואז כל פעם אכזבה. פגשתי הרבה אנשים מקסימים. במוריקאי, במאנצים, במעגלי שיח… באמת מקבלים, זורמים, אינדיווידואליסטים…  בעולם המקוון, שבכללי מתחבר אליו פחות, פחות נהניתי -> לא מעט מרירות, רוע לב, ועוד דברים  שלא מתלהב מהם, למרות שיש גם בלוגים ממש ממש יפים. שותפה לדרך עדיין לא מצאתי… אני גם קצת (טוב הרבה) חושש מהרגע שכן אמצא. איך זה ישפיע עלינו, על הילדים, הזוגיות ,וכמובן חושש מהרגע שבו בת הזוג שלי תיכנס בצורה ממשית יותר ליחסים הפתוחים… בכל מקרה אנחנו עוברים דרך יחד. לקח לי זמן  להתחיל לכתוב. אולי אתמיד ואולי תעבור עוד חצי שנה עד הפעם הבאה. בכל מקרה תהיו נחמדים, תפרגנו, בכל זאת פוסט ראשון 😄 יאללה בי