בסלון של ירושלים יש ריח של מזגן ישן עם פילטר ששכחו לנקות. במקום להפריד את הרשתות ולאבק את המנגנון, אני שופכת דלי מלא באקונומיקה על המרצפות המשומשמות ומקרצפת בפעם השלישית השבוע. מבריקה מראות וברזים ומחטאת ידיות של דלתות. בלילה אני שוכבת בתוך אמבטיית מים-פושרים בצבע חלודה ובבוקר אני שותה קפה פושר מהמכונה המקולקלת וכל בוקר האוטובוס מלא באנשים שאני כבר מזהה. קצה האף מתקלף לי כל חורף והשנה גם לתוך הקיץ ומתחת אני צומחת בדיוק באותה הצורה. קצת עצובה וקצת אבודה ובעיקר פשוט רגילה. לפעמים אני אוכלת במשרד חשוך אחד פיצה עם זיתים (שחורים. ירוקים. חצי-חצי) ושולפת אותם אחד-אחד מתוך דמוי-הגבינה שלי, בטעמים מרירים ומלוחים שהם רעש רקע לכל מי שאני. קמה כל בוקר, מצחצחת שיניים, נאבקת ברווח הקטן שבין המיטה לארון. תולה תמונות ומורידה אותן ומדליקה ומכבה את כל הנורות בבית. מהרסייך ומחרבייך. נדמה לי שאם הייתי יכולה להשאיר את העיניים פקוחות לנצח אז הייתי נפטרת מהשיירים שלך כבר מזמן.
(עדיף לי לבד מאשר עם אנשים שעושים לי רע?)
