לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום
לפני יומיים. חמישי, 14 בפברואר 2019, בשעה 07:50

אחרי חודשיים של לילות שקטים שוב חזרת. החלומות שלי מציאותיים להחריד ואתה נוגע בי בזמן שאני שואלת אותך למה הלכת והתשובה כבר לא חשובה, רק היד שלך שמחזיקה אותי במקום שאחזיק את עצמי. השעון המעורר צילצל בתזמון מושלם וכשחזרתי לחלום שלי, אתה כבר לא ישבת לידי, הכל היה אחרת. היית מת ומדמם ואני הייתי לבד בתוך החדר הפצפון הזה ואף אחד לא הציל אותי. ואף אחד לא התקשר לבדוק מה שלומי. הייתי נשארת שם עוד קצת ליד הגוף שלך וסופגת את כל מה שאני יכולה. בחלומות האלו אתה מת בשקט ובשלווה ואין צעקות וגופים עירומים ואין פחד נורא. רק אני ודמעות וידיעה שכלום לא יכול להיות גרוע כמו עכשיו. 

(לא הלכתי, אתה אמרת לי וסובבת את הצמה מסביב לאצבע שלך. נחתי לרגע ועכשיו אני חוזר) 

--

יש ימים שצורח הכאב בחזה. 

לפני שבוע. שישי, 8 בפברואר 2019, בשעה 15:57

את הפוסט הזה אני כותבת באמבטיה ריקה. ריקה מבני אדם מלבדי וריקה מקצף וריקה ממים. אני שוכבת על החרסינה המטונפת שמקפיאה לי את הגב. אין לי כוח לפתוח את הברז, לחפוף, לסבן, לגלח. לצאת ולהתנגב וללבוש פיג'מה. בשביל מה. אפשר לעשות שנצ פה. אני קצרה מספיק כדי לשכב בה בנוחות, יש מספיק מגבות שילטפו אותי במקומכם. 

--

אני אף פעם לא לבושה יפה. יש לי בגדים רגילים ופונקציונליים שמשמשים אותי בעבודה וביציאות ובשינה. לפעמים אני רואה מעיל ורוד עם פרווה סינתטית ויודעת שכזה אני רוצה. כל הסוודרים שלי אפורים או שחורים או שחורים-אפורים ומסתירים את כל הגוף הזה ש(לפעמים) אני שונאת. יש משהו ממלא בבגדים יפים. אפשר להעמיד פנים שאת מישהי אחרת ושיש לך לאן ללכת בזמן שאת תועה ברחובות המיותרים האלו. אבל שלי מעלימים וסוגרים אותי ומזכירים לי תמיד. בכל מקרה אין לך לאן לצאת. תשבי עוד קצת באמבטיה הלבנה הזאת, אף אחד לא מחכה לך בחוץ. 

לפני שבועיים. רביעי, 30 בינואר 2019, בשעה 11:23

עם כל הפחד הזה. אני כבר לא יכולה לזכור את כל מי שהייתי איתו והפסקתי. כל מי שלא התאים. כל מי שהחליט ללכת. אני ישנה שעות על גבי שעות וחולמת על עצמי ועל מין והכל מרגיש כמו מתחת למים, איטי ומעומעם וקשה לנשום. רציתי שאתה תהיה האחרון, אבל אני בעצם חושבת שאתה ההתחלה. למדתי איתך לאהוב את מה שאני רוצה ולרצות את מה שאני אוהבת, והיום נשארו לי רק החלומות. אני לא בוכה בהם אף פעם, כל החשק המיני מתנקז שם ומביא אותי חדשה ויציבה ויבשה ליום הבא ולזה שאחריו. 

הלכת לי ואני הלכתי מעצמי ולפעמים אני מרגישה שאני משתגעת. איך יכול להיות שזה לא קיים יותר. איזו בדיחה סדיסטית של היקום על חשבוני, ואני נתתי לה לקרות. 

אני רוצה לשכב בשלג ולהיות מלאך קפוא וקטן. 

לפני 3 שבועות. שבת, 26 בינואר 2019, בשעה 20:36

אני שונאת את העיר הזאת. הסמטאות לא נעימות עבורי, והרחובות לא משדרים שום קדושה. אני גרה בה כבר מעל לשנה והכל רק ממשיך להתפרק. כל צעד בה מלא בבוז עמוק, שלי כלפיה ושלה כלפיי. אני מפחדת מהאנונימיות שהיא משרה עלי ומבועתת מהמחשבה שאפגוש בה מישהו שאני מכירה, גם אם רק בטעות. מה שלומך, עדיין אותו הדבר. אני לא משתנה וגם אחרי כל הזמן הזה אני מסרבת לצאת מהמיטה ולנשום אותה לתוכי. כל נסיעה במוצאי שבת מתחילה במועקה ונגמרת בבכי בלתי נשלט. תהי טובה אלי בבקשה, כבר אין לי כוח לזה. אני חולמת על מי שאני אוהבת ובצהריים השוק עדיין ריק ממנו ואני שוכחת שהוא לא יחזור אף פעם. אני לא זכה וטהורה מספיק כדי לחיות פה. אני רוצה בית משל עצמי שאני אוכל להפוך למקדש קטן לכל מי שחשבתי שאוכל להיות. מוזיקאית מחוננת וחוקרת ביולוגיה בימים. בלילות יפה וגבוהה ומחייכת עם כל העיניים והגוף. ארי דה לוקה אמר עליה פעם, "בעיר ההיא המוות פוחד שהחיים יבלעו אותו. זאת העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים". אני מתביישת שאני קיימת. אני לא המוות, אבל אולי לא רחוקה משם.

איך בכלל יש לכם עדיין כוח אלי. כולם כבר התייאשו.  

בכיתי רק טיפה היום. וכל דמעה הייתה מחושבת. 

לפני 3 שבועות. שלישי, 22 בינואר 2019, בשעה 09:22

אני כבר ממש בסדר ובכל זאת אתמול בכיתי בערך עשרים דקות במיטה כשאני מכורבלת בתוך עצמי. אין לי כוח למילים מתוחכמות, קחו את זה: גם כשאני קמה בבוקר ועובדת כמו שצריך ולבושה יפה ודואגת לעצמי לשלוש (וחצי) ארוחות ביום, אתה עדיין נשאר מת. ולפעמים אני חושבת לעצמי, מה זה שווה בכלל.

 

(הסיפור שלי עצוב ברובו, אבל יש בו פרקים קלים יותר וכמעט שמחים לחלוטין. איכשהו, העצב קל יותר לעיכול)

לפני 4 שבועות. שישי, 18 בינואר 2019, בשעה 22:54

וגם אחרי כל הזמן הזה, אני לא באמת מאמינה שאתה לא חוזר.

לפני חודש. רביעי, 16 בינואר 2019, בשעה 18:07

(די. קחו לכם קלישאת חורף לעוסה.)

קר ברחובות וזה בסדר. יש בי מחשבה שאם הקור בחוץ יצליח להשתוות לקור שבפנים, אני אהיה בלתי מנוצחת. אבל בינתיים ישבתי על הכסא המסתובב ומעכתי את המצח על השולחן בערך עשרים דקות וכשהבוס שלי שאל מה אני עושה עניתי שאני נחה. כבר שבוע שלם שהברז שלי לא נסגר עד הסוף ואני עומדת מול קבוצות ומתאפקת לא לספר להם שפעם מישהו אהב אותי והוא הפסיק ואני ממשיכה. אני רוצה לגלות להם שככה החיים עובדים והם רצופים בעצב וייאוש כמו שביל אבנים צהובות. ודווקא צהוב זה צבע שמח. הנוכחות שלי מתכווצת נורא ושלושה אנשים שונים מעכו אותי באוטובוס ואולי אני בדרך להיעלמות הזאת שאני ככ מחפשת. אמרתי להם בקול קטן שהם קרובים אלי מדי, והם זזו שני מילימטרים רק כדי לתת לאיש הבא את ההזדמנות לשכוח מהמרחב הפרטי שלי. אני מפחדת שאם לא אזדיין בחודשיים הקרובים, הכל ישאר בצורה הזאת לשארית חיי. וזו שארית נורא נורא עצובה, אם תשאלו אותי. 

החורף גורם לי להיאחז בכל מי שעובר על ידי, גם אם רק לרגע. תישאר בבקשה, הקיום שלי צריך קצת רוגע. בחלום שלי צעקתי עליו שאני שונאת אותו ומיד כיסיתי את הפה. אני באמת אהיה ילדה טובה.

(אל תבואי אליי בינתיים, העולם שלי מלא באהבה)

לפני חודש. שלישי, 15 בינואר 2019, בשעה 11:13

כשהייתי בתיכון (לפני שנים. מי בכלל זוכרת שישבתי על התחת ולמדתי והייתי הכי חכמה בכיתה) (אני. זוכרת כאילו זה היה אתמול והלוואי שהכל היה פשוט כמו לשנן תאריכים לבגרות באזרחות) שיכללתי שיטה עם אפס אחוזי כישלון כדי להוכיח לכולם שאני יודעת. בסיום כל נושא שנלמד בכיתה, הייתי מרימה את האצבע בביישנות אופיינית ושואלת שאלה שמבהירה שאני שולטת מצויין בחומר המלמד, ובעיקר בזה שיילמד בשבוע הבא. המורים כבר היו מחכים לאצבע שלי, שהרימה להם להנחתה לשיעור הבא. אולי הייתי לקקנית מתועבת וכולם שנאו אותי, אבל לפחות הייתי טובה במשהו. במלא דברים. הפצצתי בביולוגיה וגמרא ואזרחות ומתמטיקה ובעיקר בספרות (אולי בעצם, בהכל. חוץ מספורט). ניגנתי שעות בכל יום והחיים שלי היו מסודרים בתוך הכאוס שלמדתי לאהוב. ארוחות ערב בשעות קבועות וקימה עצלה אל עבר שיעור תנ"ך. אהבתי להיות טובה בהכל, ובאמת הייתי טובה בהכל.

בשנה האחרונה אני עצלה מחשבתית ועייפה מלהצטיין. למה הכל לא עובד פשוט כל כך כמו בתיכון. איזו נוסטלגיה מטומטמת, סבלתי כמו גיהנום ברוב שנות לימודיי. אבל לפחות הייתי טובה במשהו. 

לפני חודש. רביעי, 9 בינואר 2019, בשעה 22:07

לילה ואני במיטה עם ספר והשותפות שלי צוחקות ומתווכחות על בני הזוג שלהם. אין לי כוח לכל זה. לפעמים אני מרגישה בת מאתיים כשהן שואלות אותי מה התכניות שלי למחר. לישון ולקרוא ולבכות קצת ולישון ולקום שוב. המעגל הזה מעציב אותי והן מכעיסות אותי כל כך. למה את כל כך רצינית תמיד, תראי איזה חמוד ההוא בטלוויזיה. לא. כואב לי בבפנוכו אחרי שכבר חשבתי שההרגשה הזאת נגמרה. אפילו פיג'מה חדשה לא גורמת לי לכלום מלבד המחשבה של, לאן אני מתקדמת מפה. כמה עוד בגדים ונעליים ומצרכים ושמפואים אני אקנה לפני שאבין שבתוך כל הסיבובים האלו אני אף פעם לא משתנה. הייתי מוכנה להיות מישהי אחרת, מה כבר יש לי להפסיד. 

שורה של שוקולד-פרה-מריר ולכבות את האור. מחר יהיה לך יום טוב, וכשלא- גם הוא ייגמר. אני לא טיפשה, אני סתם מיואשת. 

(בא לי לשבת בספסל ברחוב הקפוא ולהפוך לחלק מהרחוב. אני מתהלכת כבר זמן ארוך על הגבול הדק הזה בין עצב תהומי לשמחה גדולה. יש בי תחושה שאם אמעד לשנייה מהחבל פתאום ישימו לב שמשהו באמת, באמת לא בסדר. מהיסוד.)

תשחררי.

לפני חודש. שלישי, 8 בינואר 2019, בשעה 16:19

לא יודעת. שורפות לי העיניים והלחיים כשאני בוכה והמשרד ריק וחשוך וקריר ואין לי במי להתכרבל. אני מתגעגעת אליו תמיד, והכי מתגעגעת למי שהייתי איתו. "מה כבר יכול לקרות". גרוע יותר משדמיינתי. הרבה יותר גרוע משאפשר להעלות על הדעת. 

ובכל זאת המשכתי ואני עדיין לא בטוחה לאן ולמה. או איך. אבל אני קמה כל בוקר לחדר מחומם ופשוט ואף פעם לא הברזתי מיום עבודה ואני תמיד שוטפת את הכלים שלי. לפעמים העצב בא בגלים שאני לא יודעת להתמודד איתם מלבד לרעוד מתחת לשמיכה. אבל זה תמיד עובר. אני לא יודעת יותר אם אני אופטימית לגבי העתיד, אולי פשוט התרגלתי. ידיים מחוספסות נוגעות בי בחלום ואני רועדת וצועקת שאתה לא מרשה. שאני לא מרשה. אסור. ואני קמה בבוקר לעוד יום. 

אין לי מה להגיד. אני צריכה עזרה וגם חושבת, מה כל כך רע לך כמו שעכשיו.