תשאירי לי מקום לחבק אותך

עצות האהבה הטובה

עֵצוֹת הָאַהֲבָה הַטוֹבָה: אַל תֹּאהַב
הָרְחוֹקוֹת. קַּח לְךָ מִן הַקְּרוֹבוֹת,
כְּמוֹ שֶׁבַּיִת נָכוֹן לוֹקֵחַ לוֹ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
שֶׁסַּבְלוּ בַּקוֹר וְלָהֲטוּ בַּשֶׁמֶשׁ וְנִצְרְבוּ.
קַח אֶת זוֹ עִם זֵר הַזָהָֹב
סְבִיב הָאִישׁוֹן הָאָפֵל, שֶׁיֵשׁ לָהּ 
יְדִיעָה מְסֻיֶּמֶת עַל מוֹתְךָ. אֱהַב גַּם
בְּתוֹךְ הָהַרוּס, כְּמוֹ הַדְּבַשׁ
בְּמַפֹּלֶת הָאַרְיֵה שֶׁל שִׁמְשׁוֹן.

וְעֵצוֹת הָאַהֲבָה הָרָעָה: בְּעֹדֶף
הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת,
עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם
מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ
אַהֲבָה חֲדָשָׁה,
עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם.

(יהודה עמיחי) 

חתכתי לי חתיכה גדולה ושמנונית של עוגת שוקולד מצופה ואכלתי אותה לאט לאט עד שהאצבעות שלי נהיו דביקות וחומות ומלכולכות. אחרי חטאים כאלו אני שותה חצי ליטר מים ומנסה לכפר על כל מי שאני. אני גם נכשלת. אני נזכרת שאלו החיים שתמיד דמיינתי לעצמי. אוכל טעים ולהישאר לבד בבית וסיפורים ארוכים ומטורפים שקרו לי. יש לי סיפור אחד ואני חולבת אותו עד תום ומסרבת להיפרד ממנו. מהסיפור וממך ומהעובדה שאין לי שום דבר אחר להציע. העצב הזה חינני רק בסרטים ובספרים, כשהדמות הראשית נכנסת לדירה קטנה ומתפוררת ושוכבת בחדר החשוף שלה ובוכה בדמעות קטנות ופוטוגניות. הבכי שלי משולב בצעקות והשתנקויות צפצפניות והנזלת נמרחת ומתייבשת על הסדינים שאני מסרבת להחליף. אין יופי בבדידות הזאת, אני כבר לא רוצה אותה. הציפורניים שלי עייפות מלהחזיק אותך חזק ולא לתת לך ללכת. אתמול הסתכלתי על התאריך ואמרתי לעצמי בפליאה, שנה שלמה שאני הולכת לישון בוכה. הזמן עובר ואני יודעת שאין הרבה תקווה שאשתנה. אני עדיין אוחזת חזק בחלום קלוש כזה, של מנורה מהבהבת בחדר מדרגות וסלון קטן ואני, כדמות ראשית נוּגה ופיוטית עומדת במרכזו, שוכחת איך להמשיך. 

(עוד פוסט אחרון ודי)

והכי אהבתי שכבר הייתי בקצה של הצוק והסתכלתי עלייך בעיניים מטושטשות ושפתיים משורבבות ושאלתי, אפשר? הצחוק שלך היה עמוק ומקסים והמיס בי את כל הכעסים, גם כשאמרת "עוד לא" והגברת את הקצב. מסתבר שהייתי מהצועקות. מהצועקות והמתחננות והמבטיחות שזה כל מה שאני רוצה ואחר כך לא אבקש יותר יותר כלום. ובכלל, אני הרבה יותר נחמדה וסבלנית כשאני רגועה וגמורה, אז כדאי לך. המשפט האהוב עלי שלך היה, "ככה זה הכי כיף". ותמיד הייתי שואלת בהתרסה, כיף למי. לך. ברור שלך. תמיד לך. זה הכי כיף לך ואני הכי כיפית כשלך הכי טוב ולכן הייתי נושכת שפתיים ומהנהנת בשקט. בבקשה אדוני, תזרוק אותי מהצוק הזה ותיתן לי קצת לנוח. ואם אפשר, גם את האצבע הגדולה שלך בתוך היד הקטנה שלי. הייתי קוראת לך "אדוני" והלב שלי היה צועק מבפנים, שלי. שלי שלי שלי. וכבר לא ידעתי מי רוצה את מה, מי שייך למי. וזה לא משנה. הייתי מלאה עד גדותיי בכל מי שאנחנו וזה כל מה שרציתי. 

אחר כך לקחת אותי לאכול פיצה וחייכת למראה הפה המלא שלי ואמרת לי, אז זה כל מה שהיית צריכה כל הזמן הזה. וגם, לאט לאט. אין לאן למהר. 

בלילה התקשרת אלי ואיחלת לי לילה טוב והזכרת לי בטון שקול והגיוני, את הרי לא יכולה להירדם בלי הקול שלי. 

(אם הייתי יכולה לבצע שיחת גוביינא לגן עדן, הייתי אומרת לך בהתרסה מהולה בעצב: תראה. כבר כמעט שנה אני הולכת לישון בלי לשמוע את הקול שלך. אבל צדקת. זה באמת לא נחמד כל כך)

הנה עוד פוסט על געגוע:

הפעם זה שונה. אני יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה חשבתי, הלוואי שהיית פה. ולא כי אני בודדה ועצובה וכי נעים שאתה פה. לא רק. פתאום הרגשתי פעימה קטנה של חיוּת בחור השחור שבין הרגליים שלי ולרגע מחזור הדם שלי שינה כיוון. אני מתגעגעת לישיבה מול השולחן כשהפלאפון שלי רוטט מההודעה שלך, ספק מבקשת ספק דורשת, תתקלחי ותפגשי אותי בשוק בעוד חצי שעה. ולנהר שהציף אותי מהלב אל הפות ובחזרה. מן תחושה של רצון שלא נובע רק מהגוף, אלא מכל מי שאני. תן לי רק עוד פעם אחת לשבת על הברכיים ולהתחנן, בבקשה אדוני. 

פעם חשבתי שחוויות חדשות יחליפו את הישנות והכל ימשיך להתקדם ולהתפתח. עכשיו אני צועדת אחורה בלי לשים לב וכל רגע שאני דוחה את הטיפול בעצמי, רק גורם להכל להיות קשה יותר אחר-כך. אני נמצאת ביישוב זר, בחדר שירותים זר וכותבת שוב ושוב את הפזמון המוכר הזה. רע לי, אני לבד. לאף אחד כבר אין כוח להקשיב לזה ואני חורזת את זה בשארית כוחותיי. כמה משעממת אני כבר יכולה להיות. חברה שלי שאלה אותי, כבר הרבה זמן לא סיפרת לי על סטוץ חדש. אני לא יודעת איך מתרגמים למילים שעה ארוכה של רעידות ובכי ואיך אני מסבירה לה שבתוך הרגע הכואב הזה, שמעתי את הקול שלך נוזף בי ואני התקפלתי כמו ילדה בעונש וביקשתי סליחה. לחשתי סליחה והתחננתי סליחה בכל ההוויה שלי. אם הייתי במקומך לא הייתי סולחת לי. אם הייתי במקומך, הייתי שולחת אותי לפסק זמן בפינה של החדר, לחשוב על כל הדברים שעשיתי לא בסדר. ואז הייתי חוזרת עם ראש מופנה אל הרצפה ובקול עצוב וקטן הייתי אומרת לך, אדוני, אני מצטערת שאתה מת. וזו תהיה האמת כולה. סליחה. 

שרידי הזיכרון שלך שוב לא מספיקים לי. אני חוזרת ושוגה באשליות הרסניות כאלו. אם אמות עכשיו, אפגוש אותך שוב. המחשבה הזאת רעילה ומכאיבה ומפתה אותי כל כך. אף פעם לא האמנתי שאפשר להיות כל כך כואבת, כל כך הרבה זמן אחרי. עברו חודשים מאז שבכיתי בצעקות במגרש חנייה זר בלילה חשוך וקר ברמת הגולן. אני לא יודעת עוד כמה כאלו אוכל לסחוב. לפעמים אני בורחת לשירותים ובוכה במשך שעות וכשאני יוצאת אחר כך עם עיניים אדומותו ונפוחות אף אחד לא אומר לי כלום. אני צריכה מישהו שיגיד לי משהו ושונאת את עצמי על זה. אני לא יודעת איך לקום ולבקש, אני צריכה עזרה. אני טובעת בתוך עצמי ואין דרך יציאה מלבד לחכות למים שיתנקזו לאט לאט. והלאט הזה איטי מדי. 

לפעמים אני מקווה שאת קוראת אותי וזוכרת שגם אני פה ושם אני כואבת ואני כל כך צריכה שתזכירי לי שאני לא לבד.

(איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור)

ובדיוק כמו שאמר השיר, אף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה לאביב. החומות שלי נסדקות ומתפוררות בזמן שאני רק רוצה לשבת ולהמשיך לבכות עלייך. בפעם הראשונה בשנה הזאת, אני מסתכלת רחוק ולא רואה רק את כל הכאב הזה. בעוד שלוש-עשרה שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אני אולי אזכר ואבוא לבקר אותך והכל כבר ירגיש כל כך רחוק וכל כך בסדר. ובינתיים אני מבועתת מהאפשרות הזאת ולא מוכנה לשחרר אפילו לא לרגע. המציאות עומדת מאחוריי עם מחט דקה ומתכוננת לפוצץ אותי. תפסיקי כבר, את לא הגיבורה הטראגית שאת מנסה לראות בעצמך. אני פסיק קטן בחמישים ושש שנות חיים והוא ספר שלם בשלי וחוסר הפרופורציה הזאת קורעת לי את המעיים מבפנים.

לפעמים אני הולכת לישון מיד עם שקיעת השמש בתוך אמבטיה של דמעות וכשאני קמה בבוקר שאחר כך, אביב. 

(כמה את יפה כשאת הולכת)

- אז מה את?

- מטומטמת. 

המילה הזאת עושה בי שמות. אני משתמשת בה ביד כמעט חופשית כדי לתאר את עצמי. אני אומרת אותה שוב ושוב ושוב וכל פעם היא מצליפה בי. כל הברה נותנת לי סטירה מצלצלת שמשאיר אדום, כל פעם על הלחי האחרת. מ-טומ-ט-מת. ארבע סטירות מדוייקות של ההויה שלך על הגוף שלי ואני מועדת אחורה אל הקיר ולוחשת שוב פעם, מטומטמת. לפעמים אני מוסיפה לפניה את המילה "סתם", או "רק" ומעמידה פנים שזה איכשהו מכפר על המעשים והתחושות והבגידה. זה לא. הנפש שלי יושבת ברגליים מקופלות על הדשא המתייבש בכיכר רבין ואני נושמת פנימה והחוצה ריח של טיגון ואגזוז ואת כל הגעגוע הזה. עוד מעט אוכל להגיד, תראו. עברה כבר שנה ואני עדיין מטומטמת.

(פעם אמרתי לעצמי שהייתי עוברת את זה שוב ושוב ושוב אם זו הדרך היחידה להיות איתך. לא עוד. רבי נחמן אמר פעם שלדעת לשכוח פירושו להשתחרר מתלאות העבר. ואני כל כך רוצה לשכוח ומחזיקה חזק ולא נותנת לך ללכת)

אביב

בקר אחד התעוררנו
ופשוט ידענו – אביב

תופפו סנדלי הילדים בחוצות
שרוהו הכבסים המתייבשים ברוח הקלילה
אמרוהו פרחי השזיף המלבלב ממול.

בקר אחד התעוררנו ותמהנו – כבר אביב?
ואנו, המתלבטים בין העונות המתחלפות,
איש לא שאל אותנו
אם עינינו נכונות
לקדם את זיוה המשכר של השמש,
אם לבנו פתוח
לאהבות חדשות,
אם יש בנו הכוח
לקלוט את כל השפע הזה
הניתך עלינו פתאום.

פשוט, בקר אחד התעוררנו
והנה – אביב.

(אריאנה הרן)

שבוע אחרי שהלכת התחילו בי הספקות. לא ידעתי אם היה לך קונדום ולא הצלחתי לזכור אותך מושך אותו מעלייך רגע לפני הנפילה וכשהלבשנו לך את המכנסיים בחזרה, היית בלי. בשבוע הזה הסתובבתי עם מחשבה טורדנית אחת שגמרת בתוכי רגע לפני שהכל נגמר ועכשיו מתפתח לו צביר תאים קטן וחמוד בתוך הרחם שלי. הרעיון הזה היה מפחיד לחלוטין ולפעמים הרהרתי בזה וחשבתי לעצמי שזו אולי המתנה האחרונה שלי ממך. הייתי נשארת ערה במיטה במשך כל החודש הזה ויחד עם הדמעות גילגלתי בראש את התסריט הזה, על איך יהיו החיים עם תינוק בדסמ קטן בתוכי. תוך שלושה שבועות הפות שלי שחרר את כל הדם הכלוא בו, ויחד איתו נשטפה גם הקלה עצומה ואכזבה משתקת. לא נשאר לי כלום ממך, ובכל זאת אני בוכה כמעט כל יום ומעקמת את המציאות כדי שיוצגו לפניי מסרים ממך. המנורה שלי בחדר מהבהבת כשהיא כבויה ולפעמים אני מדברת אליה שעות, כאילו כל האנרגיה שלך אצורה בתוך נורה ישנה בחדר עזוב בירושלים. לא נשאר לי כלום ממך חוץ ממחנק בגרון ובדידות נוראה וצורך להכאיב ולהרוס ולפגוע.