תשאירי לי מקום לחבק אותך

ומהבניין ממול אפשר להריח חביתה שמיטגנת, ואם הייתי צריכה לנחש הייתי מוסיפה: קופסת קוטג' שנפתחת, סלט שנחתך, טלוויזיה נכבית. כי יש לי חוש ריח. וכבר זמן מה לא גרתי בין משפחות, ולא ראיתי ילדים שרצים וכלבים שמסתבכים, אופניים קשורים לגדר ואיזו אישה בגיל העמידה שקונה קפה. וראיתי את כל אלו כל השנים, אבל הכל קצת אחרת כאן. 

אני לא אחרת. מנקה ושוטפת ומשקה ומבשלת, אבל גם עובדת, וקוראת שוב. וכותבת את מה שמשלמים לי לכתוב עליו. כלומר, לא כאן. לא ככה. את השקיעה אי אפשר לראות מכאן אבל אפשר להרגיש, לרגע, את הלחות שאינה ואת הפנסים נדלקים ברגע. וזו לא תמונה שמחה, זו סתם. לפעמים סלקציית המילים מובילה בסוף לסתם. וגם זה משהו? 

*די. אני לא קוראת ישראלי יותר שלא לצורך, לא שומעת ישראלי יותר. בעיר העברית הראשונה אני אוכלת רק אסייתי ושותה רק אמריקאי וזה גם בסדר מבחינתי. 

**ושכחתי לכתוב שכל התמ"א הזאת גורמת לי לחשוב, שבעצם אף אחד לא האמין שנגיע לרגע. 

אה כן, וכמעט שכחתי את הרגליי. לא כתבתי ולא קראתי מעבר לנצרך, לא שתיתי ולא עישנתי לבדי. אני עדיין מעט מוטרדת שמשהו רודף אחרי, אבל הפסקתי להסתכל אחורה וסיגלתי לעצמי סימני פיסוק מדויקים ומילות קישור מגוונות וציונים גבוהים. בהכל. חשבון הבנק מתמלא ומתרוקן, והמקרר מתרוקן ומתמלא, ומלאכים - עולים ויורדים בו. 

ושוב פה? לא. גם לא בכאילו. אפילו כשחותכת בצל ומוסיפה קארי והל וקינמון אני לא חושבת על זה בכלל. רק על עמוס עוז, ולפעמים על המקום ועל המולדת. ותמיד על זה שטוב שלי. בבקרים מכינה קפה ואז שותה מי לימון כדי להעביר את הריח המבחיל, המרקיב, של משחת שיניים וקפאין. ולפעמים אני שוכחת לאכול אבל אני תמיד: עומדת בזמנים, לא נכנסת למינוס, הלוך ושוב מהמדבר אל המדבר השני. והרחובות ריקים אך עמוסים והשמש חמה ולחה. אבל יש במה להיאחז ואפילו אין סחף יותר. 

ואני פה רק כי כבר שנה לא כתבתי, והעקצוץ ביד הולך וגובר. וקראתי ספר יפה על מוות ועל התמודדות ונזכרתי שבעצם, זה לא כל כך קשה. בסך הכל לפקוח את העיניים ולשים דאודורנט ולבחור בגדים. אני משקיעה יותר ויותר זמן בבחירת הבגדים בכל בוקר, לא לבשתי טי-שירט כבר שנה לפחות. אני מכפתרת ורוכסת ונועלת וגבוהה גבוהה וכולם יודעים. וגם אני. 

ובעצם הכל מצוין וגם את זה צריך, לפעמים, להגיד. 

מהצד האחד המדורה הכוונת מלחשת בתנועות אדומות וכתומות בעשן אפור, שורף בעיניים ובגרון, כמו אל הסיגריות שכבר לא עישנתי. מהצד השני - השמיים. והעננים. והקו היחיד הכתום שמחר יהיה שמש וחם. ובמאה ושמונים מעלות המדבר יהפוך מבדולח קר וחשוך לשריפה קופחת שתהרוג את הוויניקות. שגם הן כבר חיות חצי שנה יותר משהוקצב להן, יושבות על אדן החלון והסורגים המתפוררים שלנו. ואנחנו כבר כמעט שלוש שנים, שנים יותר משהוקצב לנו. 

ובכל זאת במדבר אני לבד ובמיטה הוא בודד. ולי אכפת רק לפעמים. 

מה מרגישה חרסינה

מה מרגישה חרסינה

הנשברת פתאום לרסיסים

אלוהים

היה אנושי וזהיר

בעת שאותה תאסוף ותשים

במקום

שתשים

(אברהם חלפי)

 מאז שעברתי לבית החדש-ישן, אני כבר לא זוכרת את הבית הישן-ישן. שנתיים של חיים מתערפלות בחום עכור, מאובק, מדברי. העיר הזאת שפעם שנאתי הופכת להיות שייכת ומוכרת, ובצעד מיטונימי כך גם אני. לפעמים בסופש אנחנו נוסעים למרכז הצפוני, שם יש ירוק ומרפסות מוצלות וחופים שמשיים. ולכבוד הגיל החדש שמתקרב התחלתי למרוח קרם הגנה בכל יום, ולשבת מתחת לכובע רחב בבגד ים שלעולם לא הייתי מעיזה. 

העניין העיקרי הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה. וזה הסיפור שאני צריכה לספר: שפעם הכל היה פתוח, ועכשיו זה יותר מדי. הדירה פתאום מרגישה כמו בית, את הבירוקרטיה אני כבר מכירה. ואין יותר לאן לברוח, אני מקובעת למקום בעוגן ששוקל כפול ממני - ולא שאני כל כך קלילה. קניתי בחנות העודפים, בלי להתבלבל, חולצה מכופתרת ומפוספסת בתשעה שקלים, וככה אני מרגישה. מפוספסת ומפספסת ומצוינת במה שצריך ומאבדת את כל השאר. 

קראתי חמישה ספרים החודש. פחות ממה שהייתי רגילה, אבל יותר מההרגל האחרון שלי. המילים צפות בי רק כשאחרים מתחילים, זו לא אני האשמה. אני חולמת בלילה על דברים שחומקים ממני ביום, ושותה שתי כוסות של קפה אוכלת סלט במזנון הדביק שבקמפוס ולא יודעת מה יהיה הלאה. נראה שכולם יודעים בשבילי, אבל אני פוטנציאל ממומש מדי עד שאין לו עוד לאן ללכת. 

בשנת האחרונה למדתי ולימדתי, תייקתי וסרקתי וחקרתי וכתבתי וקראתי המון, ואת הכל אהבתי. ומהכל התעייפתי ואחר הצהריים הקפה השני כבר לא עושה לי כלום ואני נרדפת בפה פעור על הספה מול המהדורה המרכזית. ויכולתי יותר ואני לא רוצה לעשות יותר. 

זה לא סיפור בכלל, זה לא שווה את הדיו הוירטואלי הזה. אבל זה מה שכתבתי במקום להשוות קריאה רחוקה בשני סיפורים ישראליים. בסוף הכל יסתדר. 

עץ היקיצה (שיר יג)

לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה

שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי אֳנִיָּה וְלָקְחָה אוֹתִי אִתָּהּ

(אלחנדרה פיסארניק)

וחזרתי לעיר שלי. באוטובוס פתאום הנופים עוברים מהמדבר להר, והמוכר הצליח הופך לירוק מתרפק ונוסטלגי שמרגיש מוכר וזר בו זמנית, אלביתי נעים ונוח ומעורר געגוע. בתיק ארזתי שני סנדוויצ'ים, עם לביבת קישואים וטחינה ועגבניה בנייר פרגמנט דקיק שימעך אחר כך בכל החפצים שלי. אני כמו נוודית בעיר הזאת שכבר אין בה מקום להניח את הראש, והסתיו כאן אמיתי ומורגש ורוח קטנה מזכירה לי מי הייתי כאן פעם. והייתי רוצה לחזור ולעשות את כל זה שוב עם אחד שאני אוהבת, ולהראות לו את המקום האהוב עלי לשבת ולשמוע מוזיקה. 

כשגרתי פה לא שתיתי קפה ולא אכלתי ארוחות צהריים וערב ועכשיו אני עגלגלה יותר, נפוחה מסוכר וחלב סויה מוקצף, משמינה מעונג. ואולי איבדתי עיר ומצאתי את עצמי ואולי זה פשוט לא משנה יותר: הגעתי לכאן וקריר ויש לי אוכל ואהבה ואם אתמיד, גם אצפה בשקיעה כאן. שהיא הכי יפה מעל הגגות וכשהיה לי חלון בתקרה הייתי מסתכלת בעננים זזים שעות. והיום אני הענן ואני שמחה יותר משהייתי כל זמן שגרתי פה. משנה מקום משנה מזל. 

עיר כל כך קטנה, וכלום לא השתנה.

(ושכחתי לכתוב שאת הלחם אפיתי בעצמי)

אז בקיץ אני לובשת כל מיני שמלות מתנפנפות וחזיות שאינן מעצבות וג'ינסים שריככתי ביירכי בעקשנות הנוחה הרגילה לי. השמלות תמיד באורך הלא נכון, קצרות מדי בישבן או בעלות מכפלת ארוכה מדי, שיוצרת רושם גס והמוני ומנמיכה אותי עוד יותר מגובהי הפחות-ממומצע מלכתחילה. והיום ישבתי במשרד ועבדתי בקדחתנות לא אופיינית, בתחושה לא מהימנה של סוף קרב, של הספק שהולך ומצטמצם. ומחר אסע ברכבת הארוכה מהמדבר ועד להר-הים, שם אהלך בצעדים כבדים ורחבים מפאב לפאב, מלווה בזרים למחצה. 

את כל זה אני כותבת בחשיבות לא רגילה, בכיסא המסתובב בחלק הכי חשוך. הפלורוצנט מהבהב תמיד, והנורות נשרפות אחת לשבועיים לערך. ואז צריך להרים שפופרת לאחזקה, ולבקש מהם להחליף מוטות ועל הדרך גם לווסת את המזגן, כי תמיד קר פה. אם הייתי סבלנית מספיק למילים שלי, הייתי מסבירה שקר כי אני קרה והתנועה המיטונימית שלי במשרד, מכוך לכוך, מתאימה לתחושת אחרית הימים שלי בכל חדרי הלב. אבל אין לי סבלנות ובמקום אני מסמנת את המשפטים האחרים, שזכו בפרסים ובתהילה שלא תהיה שלי, ושותה כוס תה וליטר מים ואוכלת אפרסקים מהר לפני שהעונה תיגמר. 

(גם יכולתי לכתוב על דירה חדשה ועל שקט בלילות ועל מקרר שעוד לא מילאנו ועל סיוד שצריך להתבצע, אבל כל זה נעול בפנים לעת עתה. יש כל מיני שירים שמסבירים טוב ממני)

*גם פה חטאתי בלע"ז.

עגבניות כבושות 

אִמִּי מֵתָה לְפֶתַע וּבְמִקְרֶה,

מַהֵר הִצְטָרֵף לְאוֹתוֹ תַּרְמִיל אֲפוּנָה

אָבִי הָעֲרִירִי, הַמְבֹהָל, וְכַעֲבֹר שָׁנָה

הִסְתַּלֵּק גַּם אָחִי שֶׁהָיָה מִתְחָרֶה –

יָפֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, חָבִיב עַל נָשִׁים.

הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ מְתֻלָּע

שֶׁהוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַלֵּב. בַּהֲקַלָּה

צָעַדְתִּי מַעֲדַנּוֹת לִפְרִידָה וְגֵרוּשִׁים,

גַּם יְלָדַי הִתְרַחֲקוּ בְּהַדְרָגָה.

כאְּלִוּ השִׁתְחַּרְרַתְיִּ מדִאְּגָהָ

לְצִנְצֶנֶת שְׁבִירָה שֶׁבְּיָדַיִם חוֹשְׁשׁוֹת

סָחַבְתִּי מִן הַמְקָרֵר לַשֻּׁלְחָן. אֲנִי מְנַתֵּב

אַחַת אַחַת אֶל פִּי אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת הַכְּבוּשׁוֹת,

בּוֹדֵק אִם הֶחְמַצְתִּי אוֹתָן הֵיטֵב.

(אהרן שבתאי)