בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום
לפני 3 שבועות. 20 בדצמ׳ 2020, 12:25

יש לך נמשים, הוא שאל. עניתי שאלו רק הנקבוביות שלי, גדולות ופעורות במים הרותחים של המקלחת המשותפת. הוא תמיד מתחת לזרם ואני מתכווצת בפינה ומסתבנת. בפעם הראשונה הוא צחק ואמר שאני מריחה כמו גבר, עם הסבון-שמפו-מרכך הזה שלו, ואני נשפתי עליו בועת סבון שיצרתי בין שתי אצבעות. אחר כך אני חופפת את השיער באותה מרקחת מצ'ואיסטית משונה ומסרקת באצבעות את הסבך העיקש שתמיד נוצר בו. בבוקר הוא יתייבש על הכרית האפורה ויתנפח ואני אצטרך ללכוד אותו שוב בגומיה שתסבך אותו מחדש. וזה המעגל הקבוע: חופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת. 

עכשיו יש לי יומיים בבית. לקפל את כל הבגדים ולעשות שוב כביסה ולאחסן את הכלים מהמייבש. יש לי ירקות שמספיקים למאה איש ואני קוצבת את הקפה לכוס אחת ביום. השאר תה מהנענע שבמדף העליון, כשאני מתמתחת על קצות האצבעות כדי לתלוש שני עלים בשרניים. אני מטביעה במים רותחים עם לואיזה מיובשת וכפית סוכר. ואני רק רוצה לישון שבוע אחד לבדי. 

(בלילה היא יותר טובה)

לפני חודש. 11 בדצמ׳ 2020, 0:52

גשם, הקשב לנשים

 

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

 

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

 

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

 

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

 

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

(תרצה אתר)

לפני חודש. 6 בדצמ׳ 2020, 21:25

ניקיתי את הבית שלו והיום את שלי. המרצפות שלו לבנות וחלקות ומבריקות כשאני מסמרטטת אותן. בריח מסטיק ופרחים, נוזל ורוד וכוונה מלאה. אחר כך איווררתי את כל השמיכות והתפחתי כריות וסידרתי את הנעליים בשורה מסודרת על אדן החלון. אצלי המרצפות חומות ומאויירות, כמו ארמון אפנדי גדול ועמוס. והבית שלי ריק וקטן ומתפרק בתוך העיר המדברית הזאת שעושה לי לברוח. לברוח, אבל אני נשארת. אחר כך מתחתי סדין חדש, בצבע תכלת, ואת הישן זרקתי לסל. ציפיות כבר לא החלפתי, רק ריססתי קצת במבשם בדים. על הרצפה רק ספה ירוקה ומתפרקת ועציצים גוססים. אני מחכה שיבוא ויקח אותי בצוואר, ובמקום הוא מנשק את הרכה ומשכיב אותי לישון. הוא מזמזם לי שיר ערש ישן, לחייך, יפתי. ואני משלימה בלחש, כמעט מתוך חלום, מחר ישאני גל. והוא לא נושא ואין לאן לברוח. עיר מוארת אחת ומסביבה מדבר, רעש צורם שאני לא מצליחה להסוות עם החליל. אולי זה הזמן לעבור לחליל הרועים מהעץ, למכנסיים רחבים ותחתונים מנוקדים. אני מנגבת אבק משולחן העבודה ומנערת את הלב שלי מעל הפח. אף אחד לא יבוא וכשאני נושמת לילות זרים דרך התריס הפתוח אני לא בטוחה איך הגעתי למצב הזה. נפלתי במלכודת, ועכשיו אני כאן. והוא עדיין לא לוקח אותי מהצוואר.

 

לפני חודש. 24 בנוב׳ 2020, 19:09

אני מדממת את כל הכאב שלי ואיתו גם הסבלנות אוזלת. אני לא רוצה שתיגע בי ואני לא רוצה לגעת בך ואני רוצה להיות בלעדיך. אני רוצה לשבת במרפסת ריקה ולנשום ערב ריק ולמלא את התיק הריק שלי ולברוח. כבר שבועות לא דחפתי לתיק תחתונים להחלפה ומברשת שיניים של מטוסים וחודשים שלא תהיתי לעצמי אם אחזור הביתה בערב. מדלגת ממיטה קבועה אחת לאחרת, מפנה מדפים וממלאה מגירות במברשת שיער, דאודורנט, שמפו. משאירה עקבות של עצמי ומסלקת את שלו. אחרי שהוא הולך אני דוחפת את החפצים שלו למדף התחתון בארון ומכסה במגבת. אני מנסה לשמר את הלבד שלי והשדים רצים ומשיגים אותי כשאני נחה. אני הארנב והם הצב. כשהם יגיעו לא יהיו לי משרדים חשוכים ופיצות אנונימיות לאכול, רק אחד שבחרתי ואני לא יודעת למה. 

 

לפני חודשיים. 15 בנוב׳ 2020, 9:10

הקירות בבית שלי דקים מדי. מהקיר המשותף לשכנים אני שומעת אותם שוטפים ידיים, מדיחים כלים, רוחצים ירקות ואכזבות. מהדלת אפשר לשמוע את השכנה המסתורית מהדירה ממול צועקת על כל מי שרק מוכן להקשיב (אני מקשיבה). הקירות שלי דקים מדי ואני תוהה כמה מהיללות שלי הם שומעים, בלילות של אמצע חודש ותחילתו. ובעיקר סופו, כשהירח נגרע עד סופו והתקווה נעלמה. בין המיטה לספה למקרר אני מטפטפת מהעיניים ומקצוות שיער רטוב שירים שפעם אהבתי. אנשים שאהבתי. אנשים שאוהבים ולא אצליח להחזיר לעולם. עדיין סופרת לאחור ומחכה לפיצוץ. שלום. 

לפני חודשיים. 6 בנוב׳ 2020, 1:44

היום בבוקר שתיתי תה לימונית-ג'ינג'ר בגשם השוטף. עמדתי במרפסת בכותונת-לילה אפורה וקצרה ושתיתי עם כפית סוכר. השארתי אצלו את הפיג'מה הזו כדי שתהיה לי סיבה לחזור, ואני ממשיכה לרחף במרחב שביננו. אני מותחת את הסדין של המיטה מחדש, מקפלת שמיכות, מתפיחה כריות. עומדת ברגליים יחפות בתוך השלוליות ומשאירה טביעות מים קטנות בדרך מהמטבח לשירותים. אחר כך מתקלחת במים רותחים עד שכוויות ממלאות את הצוואר. ואז ישנה. 

לפני חודשיים. 2 בנוב׳ 2020, 15:09

במקום ללמוד הכנתי בצק. ירדתי לסופר במיוחד כדי לקנות קמח כוסמין, וכשחזרתי ערבלתי אותו עם שמן ומים ושמרים וסוכר. ואז לשתי. והתפחתי. עטפתי אותו במגבת ישנה במקום חמים וצפיתי בו הולך וגדל ומתנפח עד שלא נשאר יותר מקום בקערה. יש לי טוסטר-אובן משומש וישן, ששכבה של אבק מכסה אותו מלמעלה. במקום לחמניות תפוחות ואווריריות, הוצאתי ממנו לחם דחוס ובצקי, שרוף מלמעלה. את הכמות השנייה כבר הכנסתי בחום נמוך יותר ולזמן ארוך יותר. אבל בינתיים אני יושבת בסלון המדברי שלי, אוכלת לחם אפוי-למחצה עם קצוות שרופים. בתוך הלחם החבאתי שומשום ובזיליקום, כאילו שהפתעות יהפכו אותו לבית. אולי יום אחד אמצא.

(בעוד שעה כאבי הבטן מהבצק הנא יגיעו. בינתיים הרגשתי כמעט בת ארבע)

 

לפני חודשיים. 26 באוק׳ 2020, 7:40

בשעה שבע וחצי אני עטופה במגבת עם שיער מטפטף, ניגשת להעמיד מקינטה על האש. אני דוחסת את האבקה הזולה שקניתי פעם אל תוך המסננת. ממלאה מים, סוגרת ברשת וגומיה, נותנת למים להתאדות אל המיכל. וזה מה שאני שותה בבוקר. התחלתי לוותר על קפוצ'ינואים חלשים ומוקצפים, אבל עדיין מוסיפה חצי כפית סוכר למשקה הרעיל שלי. בלילות התקפי החרדה באים ומתקרבים בגלים ובסוף השבוע הקרוב שוב אזכר בכל מה שאיבדתי. אחר כך נשאר רק להתלבש ולהתחיל לחיות. 

 

לפני חודשיים. 25 באוק׳ 2020, 2:32

אני מלאה בריח של גבר אחר ולא זוכרת כבר של מי אני אמורה להיות. היו פעמים שהייתי מתהפכת במיטות זרות כל הלילה ובבוקר מורחת משחת שיניים על אצבע ומצחצחת אותן לפני שהוא התעורר; חומקת מהדלת בשקט מופתי ונוסעת לעבודה באוטובוס מיטלטל. ערבים אבודים של חציית הגבול, ימים שוממים בלי זיכרון אחד. ואני כבר לא יודעת לאן אני מתקדמת. בכבישים המתפתלים למצדה שמענו את השיר ההוא שגרם לי לחשוב על מי שהשארתי מאחור, נוגעת-לא-נוגעת במישהו חדש שאני לא יודעת איך לנשום לתוכי מבלי להיחנק. אני עייפה כל-כך ולא מצליחה לשחרר. 

(שם אהבתי השיכורה ולא מיין את עיניה תעצום לאט לאט)

לפני 3 חודשים. 16 באוק׳ 2020, 9:34

אני נצמדת כמו עלוקה לדברים מנחמים ומוכרים, תופסת אותם בגרונם ומוצצת ושואבת את טיפת החיים האחרונה שאני יכולה לקחת מהם. כמה הייתי רוצה לנשום ולעזוב. 

(משאירה מאחורי שובל של הרס עצמי וגברים מבולבלים. ערימה של קרטוני פיצה וקונדומים משומשים ואני לא יכולה להתאפק ומביטה אחורה.)

 

ילדות גדולות בוכות עכשיו, כל שנה בסתיו.