סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום
לפני 10 חודשים. 19 במאי 2023 בשעה 2:19

מהצד האחד המדורה הכוונת מלחשת בתנועות אדומות וכתומות בעשן אפור, שורף בעיניים ובגרון, כמו אל הסיגריות שכבר לא עישנתי. מהצד השני - השמיים. והעננים. והקו היחיד הכתום שמחר יהיה שמש וחם. ובמאה ושמונים מעלות המדבר יהפוך מבדולח קר וחשוך לשריפה קופחת שתהרוג את הוויניקות. שגם הן כבר חיות חצי שנה יותר משהוקצב להן, יושבות על אדן החלון והסורגים המתפוררים שלנו. ואנחנו כבר כמעט שלוש שנים, שנים יותר משהוקצב לנו. 

ובכל זאת במדבר אני לבד ובמיטה הוא בודד. ולי אכפת רק לפעמים. 

לפני 10 חודשים. 7 במאי 2023 בשעה 8:20

מה מרגישה חרסינה

מה מרגישה חרסינה

הנשברת פתאום לרסיסים

 

אלוהים

היה אנושי וזהיר

בעת שאותה תאסוף ותשים

במקום

שתשים

(אברהם חלפי)

לפני 11 חודשים. 25 באפריל 2023 בשעה 11:47

 מאז שעברתי לבית החדש-ישן, אני כבר לא זוכרת את הבית הישן-ישן. שנתיים של חיים מתערפלות בחום עכור, מאובק, מדברי. העיר הזאת שפעם שנאתי הופכת להיות שייכת ומוכרת, ובצעד מיטונימי כך גם אני. לפעמים בסופש אנחנו נוסעים למרכז הצפוני, שם יש ירוק ומרפסות מוצלות וחופים שמשיים. ולכבוד הגיל החדש שמתקרב התחלתי למרוח קרם הגנה בכל יום, ולשבת מתחת לכובע רחב בבגד ים שלעולם לא הייתי מעיזה. 

 

לפני שנה. 17 במרץ 2023 בשעה 11:44

העניין העיקרי הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה. וזה הסיפור שאני צריכה לספר: שפעם הכל היה פתוח, ועכשיו זה יותר מדי. הדירה פתאום מרגישה כמו בית, את הבירוקרטיה אני כבר מכירה. ואין יותר לאן לברוח, אני מקובעת למקום בעוגן ששוקל כפול ממני - ולא שאני כל כך קלילה. קניתי בחנות העודפים, בלי להתבלבל, חולצה מכופתרת ומפוספסת בתשעה שקלים, וככה אני מרגישה. מפוספסת ומפספסת ומצוינת במה שצריך ומאבדת את כל השאר. 

קראתי חמישה ספרים החודש. פחות ממה שהייתי רגילה, אבל יותר מההרגל האחרון שלי. המילים צפות בי רק כשאחרים מתחילים, זו לא אני האשמה. אני חולמת בלילה על דברים שחומקים ממני ביום, ושותה שתי כוסות של קפה אוכלת סלט במזנון הדביק שבקמפוס ולא יודעת מה יהיה הלאה. נראה שכולם יודעים בשבילי, אבל אני פוטנציאל ממומש מדי עד שאין לו עוד לאן ללכת. 

בשנת האחרונה למדתי ולימדתי, תייקתי וסרקתי וחקרתי וכתבתי וקראתי המון, ואת הכל אהבתי. ומהכל התעייפתי ואחר הצהריים הקפה השני כבר לא עושה לי כלום ואני נרדפת בפה פעור על הספה מול המהדורה המרכזית. ויכולתי יותר ואני לא רוצה לעשות יותר. 

זה לא סיפור בכלל, זה לא שווה את הדיו הוירטואלי הזה. אבל זה מה שכתבתי במקום להשוות קריאה רחוקה בשני סיפורים ישראליים. בסוף הכל יסתדר. 

לפני שנה. 30 בדצמבר 2022 בשעה 18:35

עץ היקיצה (שיר יג)

לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה

שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי אֳנִיָּה וְלָקְחָה אוֹתִי אִתָּהּ

(אלחנדרה פיסארניק)

לפני שנה. 13 באוקטובר 2022 בשעה 7:08

וחזרתי לעיר שלי. באוטובוס פתאום הנופים עוברים מהמדבר להר, והמוכר הצליח הופך לירוק מתרפק ונוסטלגי שמרגיש מוכר וזר בו זמנית, אלביתי נעים ונוח ומעורר געגוע. בתיק ארזתי שני סנדוויצ'ים, עם לביבת קישואים וטחינה ועגבניה בנייר פרגמנט דקיק שימעך אחר כך בכל החפצים שלי. אני כמו נוודית בעיר הזאת שכבר אין בה מקום להניח את הראש, והסתיו כאן אמיתי ומורגש ורוח קטנה מזכירה לי מי הייתי כאן פעם. והייתי רוצה לחזור ולעשות את כל זה שוב עם אחד שאני אוהבת, ולהראות לו את המקום האהוב עלי לשבת ולשמוע מוזיקה. 

כשגרתי פה לא שתיתי קפה ולא אכלתי ארוחות צהריים וערב ועכשיו אני עגלגלה יותר, נפוחה מסוכר וחלב סויה מוקצף, משמינה מעונג. ואולי איבדתי עיר ומצאתי את עצמי ואולי זה פשוט לא משנה יותר: הגעתי לכאן וקריר ויש לי אוכל ואהבה ואם אתמיד, גם אצפה בשקיעה כאן. שהיא הכי יפה מעל הגגות וכשהיה לי חלון בתקרה הייתי מסתכלת בעננים זזים שעות. והיום אני הענן ואני שמחה יותר משהייתי כל זמן שגרתי פה. משנה מקום משנה מזל. 

עיר כל כך קטנה, וכלום לא השתנה.

(ושכחתי לכתוב שאת הלחם אפיתי בעצמי)

 

לפני שנה. 28 בספטמבר 2022 בשעה 9:59

אז בקיץ אני לובשת כל מיני שמלות מתנפנפות וחזיות שאינן מעצבות וג'ינסים שריככתי ביירכי בעקשנות הנוחה הרגילה לי. השמלות תמיד באורך הלא נכון, קצרות מדי בישבן או בעלות מכפלת ארוכה מדי, שיוצרת רושם גס והמוני ומנמיכה אותי עוד יותר מגובהי הפחות-ממומצע מלכתחילה. והיום ישבתי במשרד ועבדתי בקדחתנות לא אופיינית, בתחושה לא מהימנה של סוף קרב, של הספק שהולך ומצטמצם. ומחר אסע ברכבת הארוכה מהמדבר ועד להר-הים, שם אהלך בצעדים כבדים ורחבים מפאב לפאב, מלווה בזרים למחצה. 

את כל זה אני כותבת בחשיבות לא רגילה, בכיסא המסתובב בחלק הכי חשוך. הפלורוצנט מהבהב תמיד, והנורות נשרפות אחת לשבועיים לערך. ואז צריך להרים שפופרת לאחזקה, ולבקש מהם להחליף מוטות ועל הדרך גם לווסת את המזגן, כי תמיד קר פה. אם הייתי סבלנית מספיק למילים שלי, הייתי מסבירה שקר כי אני קרה והתנועה המיטונימית שלי במשרד, מכוך לכוך, מתאימה לתחושת אחרית הימים שלי בכל חדרי הלב. אבל אין לי סבלנות ובמקום אני מסמנת את המשפטים האחרים, שזכו בפרסים ובתהילה שלא תהיה שלי, ושותה כוס תה וליטר מים ואוכלת אפרסקים מהר לפני שהעונה תיגמר. 

(גם יכולתי לכתוב על דירה חדשה ועל שקט בלילות ועל מקרר שעוד לא מילאנו ועל סיוד שצריך להתבצע, אבל כל זה נעול בפנים לעת עתה. יש כל מיני שירים שמסבירים טוב ממני)

*גם פה חטאתי בלע"ז.

לפני שנה. 8 בספטמבר 2022 בשעה 9:15

עגבניות כבושות 

אִמִּי מֵתָה לְפֶתַע וּבְמִקְרֶה,

מַהֵר הִצְטָרֵף לְאוֹתוֹ תַּרְמִיל אֲפוּנָה

אָבִי הָעֲרִירִי, הַמְבֹהָל, וְכַעֲבֹר שָׁנָה

הִסְתַּלֵּק גַּם אָחִי שֶׁהָיָה מִתְחָרֶה –

 

יָפֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, חָבִיב עַל נָשִׁים.

הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ מְתֻלָּע

שֶׁהוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַלֵּב. בַּהֲקַלָּה

צָעַדְתִּי מַעֲדַנּוֹת לִפְרִידָה וְגֵרוּשִׁים,

 

גַּם יְלָדַי הִתְרַחֲקוּ בְּהַדְרָגָה.

כאְּלִוּ השִׁתְחַּרְרַתְיִּ מדִאְּגָהָ

לְצִנְצֶנֶת שְׁבִירָה שֶׁבְּיָדַיִם חוֹשְׁשׁוֹת

 

סָחַבְתִּי מִן הַמְקָרֵר לַשֻּׁלְחָן. אֲנִי מְנַתֵּב

אַחַת אַחַת אֶל פִּי אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת הַכְּבוּשׁוֹת,

בּוֹדֵק אִם הֶחְמַצְתִּי אוֹתָן הֵיטֵב.

(אהרן שבתאי)

לפני שנה. 16 באוגוסט 2022 בשעה 12:26

כמעט שוב פטרתי את עצמי מחובתי המקצועית והתפתתי לשים פה אחד של אהרן שבתאי, על העגבניות שנכנסו אחת-אחת אל תוך הפה אחרי שכולם מתו. אבל מוסר ומשלח יד נזפו בי כמו בילד סורר, ולכן אני כאן. וכמה השתנה? 

אני עוזבת דירה שהפכתי לבית. את התמונות שאני אוהבת קיפלתי בעדינות אל תוך הספרים, את אלו שתסכלו אותי קרעתי באכזריות, מותירה חלקיקי סיד וגבס מחוברות אליהם, יוצרת שקעים קטנים אך בולטים לעין של זכרונות. לא הקאתי פה, לא הבאתי גברים זרים, לא השארתי ערימות של זבל ורימות. מה כן? התאהבתי ובכיתי, נשארתי ערה בלילות כדי לכתוב וקמתי בחמש בבוקר כדי לרוץ. בישלתי ארבעה קילו של פתיתים וכמות זהה של נודלס, ואפיתי לחמים בכל פעם שמשהו השתבש. מתחת לספה אולי עוד יש גרגירי סולת סוררים, שגילגלתי בכמויות אובססיביות מול הטלוויזיה המרצדת, זאת שתמיד רועשת מדי או שקטה מדי. הכרתי שכנה אחת שתמיד שוכחת מי אני, ואני שוכחת לשלם לה ועד בית ולא ננזפת כשהדלת נטרקת בחוזקה. שתיתי שתי כוסות קפה בכל יום והתקלחתי בזרם החלוש וההססן הזה. בריח קוקוס תמיד, הכל. חוץ מהרצפה. שכבתי עם שני גברים ואחד הזזתי הצידה ואת השני משכתי למרכז, הוא נע במעגלים ואני כמו כוכב לכת מסביבו, נתונה בסיבוב הגדול של שנינו ובסיבוב קטן שהוא רק שלי. וכל אלו מצטמצמים לתשעה ארגזים: שניים לבגדים, שניים לספרים, שניים לכלי מטבח, אחד לניקיון והאחרון לכל האהבות. אני עוזבת דירה ומתחילה חדשה, ובאמצע אשב על קצה הר באיטליה לשבוע, שוב מתעלמת מחובות הולכים ומצטברים, מבירוקרטיות שלקחתי על עצמי. 

בבקרים כשאני רצה אין אף אחד בחוץ. הסיבוב מוביל אותי הישר אל פניה של השמש. ואני עוצמת עיניים בסנוורין ורצה בקו ישר ואחיד עד שאין יותר אוויר. אולי משהו יתבהר לי לכדי תמונה מתוך החסר. והכל ימשיך להיות בדיוק כמו שהיה?

לפני שנה. 13 ביולי 2022 בשעה 10:29

מראש גבעת השתיקה

עַל-רֹאשׁ-סֶלַע יָשַׁבְנוּ, וְחָשַׁבְנוּ חֲשֹׁב

                                     עַל הָאִי-אֶפְשָׁרִי הַגָּדוֹל.

וַתַּהַר שְׁתִיקָתֵנוּ וַתֵּלֶד אֵימָתָהּ.

וּלְעֵינֵינוּ, הִנֵּה, מֶרְחַב-יָהּ מִשְׂתָּרֵעַ

וְעַל-הָאֹפֶק יַשְׁקוּ הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ

וּשְׁנֵיהֶם יִתְמַזְמֵזוּ. - - - 

וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב, נַחֲרִישׁ, נִסְתַּכֵּל בַּמֶּרְחָק הַנִּשְׂגָּב וְנַחְשֹׁב

                                   עַל-הָאִי-אֶפְשָׁרִי

מרדכי גיאורגו לנגר