צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום
לפני 5 ימים. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 23:27

ושוב אמצע הלילה ואני מחטטת בפצעים ישנים-חדשים. קשה לי לשמור על יציבות כשאני נזכרת בך ואני מידרדרת לאט לאט להיות מישהי שאף פעם לא רצית שאהיה. אנשים נוטים לנחם באותן המילים, "הוא היה רוצה שתמשיכי הלאה".  כאילו זה משנה משהו. כאילו המחשבה הזאת תעזור לי להתנער מהגעגוע ולחזור לעצמי. לפעמים אני צריכה להיאבק בדחף לחפש אנשים שהכירו אותו. אני רוצה לשלוח הודעות קצרות ומנומסת: 'שלום. זו אני שאהבה אותו. ספרו לי עוד עליו'. יש לי מחברת ישנה שמאגדת סיפורים ותחושות וחבלים וזה אפילו לא מספיק כדי להרגיש שהיית פעם חלק ממני. אני לא זוכרת את הקול שלך ואת הריח שלך ואני מרגישה שלא נשאר לי כלום מלבד מנורה מהבהבת בלילה וסירנות עולות ויורדות והתרסקות מהירה של הכל. 

 

אני מתגעגעת אלייך. אולי יום אחד אפטר מכל הפוסטים האלו ואשאר עם קליפה שמוכנה לתוכן חדש. אבל עדיין לא, אני צריכה עוד פעם אחת.  

לפני שבוע. שבת, 13 ביולי 2019, בשעה 00:12

תמיד נראה לי שאנשים של בוקר הם הכי יציבים. פעם הייתה לי משאלה כזאת, לקום תמיד שעה לפני הזמן ולשבת מול הקרניים הראשונות של השמש ולהתמתח בכל הגוף עד שאהיה חדשה. אני בהחלט לא טיפוס של שעות שינה קצובות ומשקאות חמים וארוחות מאוזנות. בלילות אני חופרת עמוק בתוך רשימת אנשי הקשר שלי ושולפת מספרים של אנשים שפעם הרגישו את הבפנים שלי. אני מסמסת ומתחרטת וממשיכה בזמן שאני אוחזת בעצב בשתי אצבעות קצרות ומושכת אותו דרך הנרתיק. אין לי כוח לדרכים ארוכות, אני עדיין מחכה למישהו שיגע לי בבפנוכו ויגיד בהתרגשות שאני כל מה שהוא תמיד רצה. אבל לא. אני בסך הכל ממלאת מקום, של נשים יפות יותר וטובות יותר, אני ילדה-של-חוסר-ברירה. מין גרוע עדיף על שום דבר. ואני מעדיפה מין על פני שינה בודדה ומכורבלת. אם הערך העצמי שלי היה רק טיפה נמוך יותר, הייתי כותבת מודעה: דרוש מכרבל מעולה שחושב שאני הכי נהדרת. אני לא הכי נהדרת, אפילו לא קרוב. אבל אני יודעת לבחור את הפירות הנכונים לסמודי ולהקריא את השיר הכי מתאים ולעשות נעים עד שנרדמים. ואם אין ברירה, אני מוכנה גם למצוץ. באמת. 

(אני מכסה את האין בציפורים שבאות לשתות מים)

לפני שבועיים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 22:53

הייתה לי פעם חברה קטנה ונמוכה ומהראש שלה תמיד עפו תלתלים שחורים. כולם ידעו שאליה כדאי לפנות כשעצובים, כי היא הייתה יודעת לבחור את השיר הנכון והמילים הנכונות, ובדרך כלל גם את הסמים הנכונים. אהבתי לראות אתה מקלפת ומגלגלת, טועמת וזורקת. היא תמיד הציעה לי חלק ואני הייתי מסרבת בנימוס ותוהה באימה איך מישהי יכולה להיות כל כך יציבה ולצרוך כל כך הרבה כאלו. לפני כמה חודשים היא סיפרה לי שהיא מפסיקה עם הכל לנצח ("אבל אחרי שאנסה טיפות אסיד בעיניים") כי היא מצאה אהבה. אני רוצה להיות צלולה כשאני איתו, היא הסבירה לי. הפעם האחרונה שהייתי צלולה הייתה לפני שנים, וגם היא מוטלת בספק. אני לא אוהבת סמים ואלכוהול, לרוב הכעס שלי מספיק. כתבתי "כעס" ומחקתי והחזרתי, אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "זעם". הוא אוכל אותי מבפנים משל היה חדקונית ואני דקל, משאיר אותי כקליפה ריקה של שום דבר. לפעמים אני פוקחת עיניים גדולות ומסתכלת ישר אל תוך השמש ומעמידה פנים שאני מתעוורת רק לרגע. אתמול ישבתי באמבטיה והעברתי סכין חלקה על העור וניסיתי לדקור את האיזור המדוייק שבו הלב שלי נשאר פעור. לב פעור, חור פעור, פה פעור. פעורה לרווחה. מחכה, פתוחה ומטפטפת מדם ויזע ודמעות ותקוות שלא מומשו. בתיכון הייתי ישנה שנת צהריים ארוכה ואחריה  נשארת ערה כל הלילה, מחובקת בתוך עצמי ומתנדנדת במיטה קרה. לילות כאלו בלי שינה יכולים להטריף אפילו את האדם הכי יציב בעולם, ונקודת הפתיחה שלי גם ככה בעשירון התחתון. אין לי זמן לנשום ולחשוב ואני רק צריכה לכתוב הכל מהר לפני שארדם. עוד מילה אחרונה: עדיף לישון לבד מאשר לקום לשבריר זיכרון. 

(ואיך קרה ואיך קרה, ואיך קורה עדיין)

לפני שבועיים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 15:03

אני יושבת בעבודה ומאוננת את עצמי לדעת. הנה, אמרתי את זה. בימים שהבוס שלי לא נמצא אני מרשה לעצמי לפתוח כפתור ורוכסן, ואפילו לדחוף את היד פשוט ככה. לוחצת ונדחסת בין הבטן לתחתונים וגולשת מעל (ומתחת) לגבעה שעירה. אחרי שאני גומרת (לגעת ולבכות. בהכרח בסדר הזה) אני שוטפת ידיים היטב בסבון בריח לבנדר וחוזרת לעבוד על הקובץ שלי. אני חסרת מנוחה והשולחן הארוך שמקיף את הקיר משמש עכשיו כבית קברות לשאריות קרטין. ראובן מהמכולת ממול סוגר מאוחר בימי ראשון. אני מרשה לעצמי להשתהות מול המדפים העמוסים בתגי מחיר מופקעים לפני שאני בוחרת מנה חמה בטעם צ'ילי. אני שונאת חריף ומשתוקקת לו והראש שלי סחרחר בזמן שאני מגהצת את הכרטיס. כבר כמה חודשים שאני בחריגה קלה מהתקציב שייעדתי לעצמי, ולכן אני מרשה לעצמי להכניס גם שקית במבה לפרץ הקניות הזה. אני עייפה ולאה והמזגן מקפיא אותי, אבל אני לא אנמיך אותו ואכנע לחום יולי-אוגוסט הזה. העבודה הזאת מעייפת אותי. אני מחטטת בחיים של אחרים ושולפת את הקרביים מתוך המכתבים האישיים שלהם ומפחדת לחפש את שלי. אם לא אחשוב על זה יותר מדי, אוכל להמשיך ככה לנצח. שעון שמצלצל ברבע לשמונה ומפתח מסתובב ונועל את הדלת מאחורי שלושים-וחמש דקות אחר כך. יש לי שלושה זוגות של מכנסיים לבישים והם מגיעים ברוטציה קבועה ודמוקרטית. לפעמים בלילה אני מעיזה לפנטז על ידיים נעימות ואמבטיית קרח וקערה של דובדבנים. מפנטזת ובורחת לרחוב עם פיג'מה אפורה וכפכפים. יש לי איזו מחשבה טורדנית שאם אצעד מספיק רחוק אוכל למצוא את מה שאיבדתי.

(ועוד נטייה לשכוח)

לפני שבועיים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 22:58

אני משאירה פירורים קטנים של עצמי במיטות של אחרים והאהבה חומקת ממני כמו קרני שמש אחרונות. יש זמן מדוייק ביום שהלב שלי מתרחב עד לקצוות ואני מרגישה את כל הקיום תופס מקום בחלל כמו גז שמתפזר בתוך מיכל. הקיום הזה ריק וכאוב והעיניים שלי דומעות בלי לזכור למה בכלל. לפעמים אני מסתחררת בטירוף הזה ורק מחפשת עוד ועוד לדחוף פנימה במטרה לסתום את החור ולמנוע מהבפנוכו לגלוש החוצה. אני גולשת החוצה מעצמי. 

הזמן לא מרפא את הפצעים, אבל הוא עוזר לשכוח שפעם הרגשת אחרת. ובסוף, זה כמעט אותו הדבר. 

לפעמים אני משאירה מסרים סודיים בלבן העמוק הזה. אז הנה עוד אחד: אם הייתי שם לבד, לא הייתי יוצאת מזה לעולם. 

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 30 ביוני 2019, בשעה 21:14

כשהייתי קטנה אימא לימדה אותי על בוגנוויליה. היא הביאה מהמעבדה פינצטה קטנה ומלקחיים עדינים ופירקנו בזהירות את העלים החיצוניים והצבעוניים של הצמח עד שמצאנו בפנים את הפרח האמיתי. לבן וקטן ובודד. חזרנו על הניסוי הזה כמה וכמה פעמים, עם כל הצבעים של הבוגנוויליה שהצלחתי למצוא בגן. ורוד וכתום וסגול ולבן, ולאט לאט שולחן האוכל שלנו התמלא באיברים קטנים ומתים מן הצומח. כמה שנים אחר כך אימא לקחה אותי לפסיכולוגית כי לא הצלחתי להפסיק לפרק ולהפריד ולאסוף בשקיות שקופות את כל הפיסות הקטנות של עצמי.
יש תמונה אחת שלי יושבת על הדשא בגינה וחופרת באצבעות מלוכלכות בתוך האדמה הרטובה - חופרת ומכניסה לפה. וזו הילדות שלי. הבזקים קטנים של זיכרון בטעם עפר ואפרסקים. אני מתגעגעת לרגליים יחפות וכלבים רטובים ומיץ דביק של שסק. בשנה האחרונה התחילו לצמוח לי תלתלים ואולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.


(כאילו יכולתי לבחור שיר אחר. ההוויה הירושלמית שלי מתמקדת בהליכות ארוכות על פסי הרכבת ויהודה עמיחי. קריר ונעים והרוח מזכירה לי שבקרוב הקיץ יגמר)

לפני 3 שבועות. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 11:46

הכתף שלי מתקלפת. ברגע של חוסר זהירות זנחתי את מקדם ההגנה ונתתי לשמש לעשות את שלה, ועכשיו אני מתקלפת וכואבת כמו לטאה. רגע לפני שהלכתי לישון דמיינתי שמתחת לכל העור היבש הזה קיימת גרסה נוספת ומשודרגת שלי. ואני האחרת הזאת אוהבת הליכות ארוכות בתוך העיר ומבשלת כל ערב ומסדרת את החיים שלה בקופסאות קטנות ומתוייגות. כשהייתי קטנה רציתי להיות המון דברים ועכשיו אני בפחד מתמיד שאין בי כלום להציע. אתמול הסתכלתי במראה ונזכרתי שכבר עברתי מזמן את הפיק ומכאן זה רק למטה למטה למטה. וזה כל מה שמחכה לי וזה כל מה שיהיה. ואם פעם השתוקקתי לאדם אוהב שמלטף לי את השיער עד שאירדם, היום אני זוכרת יותר מדי טוב שאין לי מה לתת בתמורה. 

אני חולמת באופן די קבוע על חדירות וזה כל המגע המיני שאני מסוגלת לו. בחלום לוקח להם חצי דקה לגמור ואז אני חופשייה ומשוחררת. פעם הייתי סופרת גברים ועכשיו אני סופרת חודשים. חמישה עשר. הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא אכתוב עליו אבל אני לא יודעת לקיים הבטחות. אני שונאת אותו ורק רוצה לפגוש בו עוד פעם אחת כדי שיחזר את מה שלקח ממני. את השמלה עם הפרחים והסוודר האפור ורטיבות שנוזלת מהפות אל הירכיים. מישהו פעם אמר לי שלמרות שאני לא יפה (הוא אמר "כוסית", אני אוהבת לעדן), לפחות אני יודעת להזדיין. תנחשו מה נשאר לי. 

(שנים של סיגריות, לילות של מחנק)

לפני חודש. שישי, 7 ביוני 2019, בשעה 20:33

הייתה תקופה קצרה, לפני כמה חודשים, שהייתי יכולה להגיד לעצמי: "היום לפני שנה הוא נגע בכל חלק בגוף שלי". בימים האלו הגעגוע היה מאוד ממוקד; אתה ואני והביחד. כבר זמן מה שאני תועה בחלל ומחפשת משהו להיאחז בו. אני לא זוכרת מי אתה, אני לא זוכרת מי היינו. כשקמתי מהשנצ הרגשתי את החיים תופסים לי מתחת לסרעפת ומושכים חזק. אני לא יודעת יותר שום דבר, מלבד העובדה שאני חסרה מבפנים. פאזל של 500 חלקים בלי אחריות. איבדתי את החלק הזה לפני שנים ומאז אני מנסה להשלים אותו עם חלקים אקראיים. כמעט הצלחתי ואיבדתי שוב. חלמתי שאני יושבת עם זר של פרחים ליד הקבר שלך ושוכחת למה בכלל הגעתי. קשה לי לאבד וקשה לי להמשיך הלאה ואני לא יודעת מה ללבוש.

(וריח ילדות, ריח דבק ואורן)

לפני חודש. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 15:14

האוויר בירושלים קריר וצלול ואני נושמת לתוכי עיר של התחדשות והרים ואכזבה. תל אביב לחה וחמה ויושבת לי מעל הכתפיים בשכבה של זיעה קרה וגעגוע. זו העיר של כל התקוות שלי: כל מה שהייתי פעם, כל מה שיכולתי להיות. הנוסטלגיה שלי היא כמו שוקולד עם שמונים-אחוז-מוצקי-קקאו. מרירה, אבל עדיין שוקולד. הלב שלי קורא לי לשבת על החול בים ולשתות תה קר בזמן שהגוף שלי נח בדירה ירושלמית מאובקת וקדושה.

יכולתי לעשות כאן הקבלה נעימה וספרותית בין ירושלים לתל אביב, בין וניל לבדסמ. בין קודש לחול ובין אור לחושך. לפעמים אני יושבת בחדר שלי ולא מאמינה לכל זה. 

לפני חודשיים. שלישי, 21 במאי 2019, בשעה 00:03

קר לי ואני מזיעה בתוך החולצה ומגרד לי בירך אז פשוט, באמצע הרחוב, אני פושטת הכל ומקפלת יפה וצועדת ככה הביתה. אני מתקשה להבדיל בין חלום למציאות אבל זה נורא קל לזכור: בחלום הכל מסתדר בסוף. ואני מתעוררת למציאות עכורה וכבר אין לי כוח לכתוב על זה. 

(ומזל שיש דלת ומקלחת בתכלת ושטיחון שהוא שלט)