לפני 4 שנים. 16 באוקטובר 2020 בשעה 6:34
אני נצמדת כמו עלוקה לדברים מנחמים ומוכרים, תופסת אותם בגרונם ומוצצת ושואבת את טיפת החיים האחרונה שאני יכולה לקחת מהם. כמה הייתי רוצה לנשום ולעזוב.
(משאירה מאחורי שובל של הרס עצמי וגברים מבולבלים. ערימה של קרטוני פיצה וקונדומים משומשים ואני לא יכולה להתאפק ומביטה אחורה.)
ילדות גדולות בוכות עכשיו, כל שנה בסתיו.
