יכול להיות שהפסקתי לכתוב כי נגמרו לי המילים. התחלתי עבודה חדשה ואז עוד אחת, ואני מוקפת בכל המילים אבל לא מוצאת את שלי. להיות ערה בשעות כאלו משאיר לי רִיק בבטן, כמו להיכנס למים למרות שאת יודעת שזו טעות, ולהסתחרר במערבולת. שוב אני חולמת, שוב על הגבר הלא נכון. אני לא יודעת איך למצוא אותו בחזרה.
(בעצם יש לי עוד לכתוב. על איך אחרי חודש וחצי גמרתי בפעם הראשונה אתמול בלילה וזה הרגיש רע עד כדי בכי, בדיוק כמו פעם. ואיך כל פעם שאני חושבת על אצבעות מלטפות הסרעפת דוחפת למעלה ואני רק רוצה להקיא החוצה. האהבה שלי מתנגשת במשיכה ושתיהן לא מצליחות לחיות זו לצד זו. אני לא יודעת איך להפסיק לברוח ואני זוכרת שפעם ידעתי. אבל עכשיו כבר לא. יש אחד שאני רוצה כל הזמן אבל לא באופן שאני אמורה לרצות אותו. ואולי כבר מאוחר מכדי להתיישב מול פסיכולוג ולהתחיל הכל מההתחלה. אולי כבר הייתי בסדר וחזרתי כל הדרך חזרה? זה כבר קשה לזכור. גם קשה לחיות בעיר הזאת ובגעגוע הזה למשהו שממלא. אבל התחלתי עבודה חדשה של מילים ואולי בסוף יצא ממני משהו. אני לא יודעת איך לנשום בלי להקיא)
