הוא עומד מולי. שקט. קרוב מדי כדי לחשוב, רחוק מספיק כדי להחסיר מגע בכוונה.
המבט שלו יציב, ואני מרגישה את הגוף שלי נדרך עוד לפני שהוא אומר מילה.
"תסתובבי."
אין שאלה. אין למה.
אני מסתובבת. לאט. הנשימה שלי נבלעת בחצי גרון.
החדר דומם, אבל אני שומעת את הנוכחות שלו כמו יד על העור.
"עמדי ישר. סנטר למעלה."
אני מרימה את הראש. לא מתווכחת. לא בודקת גבולות.
זאת הכניעה שאני בוחרת, ברגע הזה, עכשיו. צלולה. ערה. רגועה מדי מבחוץ, רועדת מבפנים.
אני מרגישה אותו מתקרב מאחור, עדיין בלי לגעת.
המרחק בינינו הוא העינוי הכי מתוק שיש —
ציפייה נמתחת, מתח תודעתי שמעביר בי חשמל.
"אל תזוזי."
אני קופאת במקומי.
לא בגלל פחד — בגלל הרצון להיות מדויקת. לרצות אותו. לציית.
העיניים שלי נעצמות בלי שביקשו. הגוף מחכה לפקודה הבאה כמו צמא למים.
ואז, בקול נמוך יותר, קרוב לאוזן:
"טובה. ככה. שקטה. נוכחת. שלי."
המילה האחרונה חודרת פנימה,
לא לעור — ללב, לראש, למקום הזה שמתמסר עוד לפני המגע.
ואני עומדת שם, לא זזה,
מרגישה איך השליטה שלו קושרת אותי מבפנים —
בלי חבל. בלי ידיים. בלי מחסומים.
רק רצון.
רק בחירה.
רק עכשיו.