אז ככה זה מרגיש...
איך מעלימים את זה? איך מצליחים להתנתק ולהתרכז במשהו? איך עושים את זה?
איך מחברים את המוח חזרה לשלם? איך משתיקים אותו? עם לב זה יותר קל...או שלא. לא יודעת כבר...הסתבכתי.
איך בורחים ממחשבות? מגוש באמצע החזה? מהבנות שהמוח שלך מגיש לך על הצלחת?
איך מפסיקים לחשוב? ולהרגיש?
כל העבודה העצמית של שנתיים הלכה לפח.
מה עכשיו? הכל מהתחלה? כמה אפשר?
למה זה תמיד ככה? למה זה אף פעם לא הפוך? למה תמיד זאת אני? ולמה אני בוכה, לעזעזל???
ולמה אני לא מצליחה אף פעם להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד לאף אחד? לאף בן אדם? כי אני חושבת יותר מדי? כי אני מבינה שזה דבילי? כי כבר דיברתי עם עצמי, התווכחתי עם עצמי, עניתי לעצמי? כי יש לי את כל התשובות? כי אני בהכחשה?
למה גם פה, במקום האנונימי הזה, אני לא מצליחה? כי זה לא באמת אנונימי? כי אני כל כך מתביישת בכל המחשבות והרגשות שלי שהבושה עולה על הצורך להוציא את זה החוצה?
למה הכל כל כך מסובך? אני כבר לא יודעת מה מציק לי יותר...הרגשות או המחשבות.
מה הבושה? למה זה בושה? למה אני מתביישת בזה בכלל?
יש לי את כל התשובות. הן לא מספקות אותי. לא מרגיעות אותי. לא עוזרות לי. הכל כל כך לא נכון. אין לי שמץ מה לעשות עם זה.