צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ללא שם.

אין סדר כרונולוגי בפוסטים. כותבת מה שעולה לי במוח באותו רגע. או מה שמציק לי. בוער בי. או סתם היה לי משעמם. נזכרת במשהו מהעבר. אין פואנטה. אין תהליך. אין מטרה. מקום להוציא מחשבות או חוויות נטו.
לפני 4 שבועות. 14 ביולי 2020, 20:57

אני לא מאמינה בכלום. אבל נגיד וזה קיים. גן עדן וגיהנום. הרי זה כל כך ברור שגיהנום זה כאן. החיים שלנו, כל מה שקורה לנו. זה הגיהנום. כל הרע והטוב לא חשוב בכלל. אין ממה לפחד. אנחנו כבר בגיהנום. כולנו נענשים על משהו כרגע. עכשיו. הגיהנום כאן. הפחד הזה מתממש בכל רגע נתון בחיים שלנו. אין מה לפחד. זה כבר קרה. זה אמור להקל ולשחרר. זה לא. כנראה זה המהות העיקרית של הגיהנום. לא להבין. להתייסר. לתהות. לחיות עם ה"למה" הלא נגמר. ועוד ועוד. גיהנום כבר אמרתי? 

לפני חודש. 27 ביוני 2020, 2:03

מה אני משחקת אותה גיבורה. גיבורה מזוייפת. אפילו מדליה משוקולד לא מגיע לי. כלום לא מגיע לי. גיבורה בתחת. 

לפני חודש. 27 ביוני 2020, 1:01

אני קוראת ספר עכשיו. אני לא בן אדם רוחני. לא מאמינה בכלום. אבל הספר הזה בא לי משמיים. אני קניתי אותו. אבל הוא בא לי משמיים. לא הגיוני, אני יודעת. אני אשתף אותו כאן כשאסיים. 

בינתיים, בזמן שאני קוראת אותו, אני חווה הרבה דברים. שמחה, תסכול, הבנה, בלבול, שנאה עצמית, רחמים עצמיים, עוד פעם שמחה ועוד פעם תסכול. אבל אני חדורת מטרה. אני צריכה להשיג משהו. אני אשיג את זה בסופו של דבר. הפעם זה יהיה הרבה יותר קשה, אבל זה יקרה. כי יש לי חוסן נפשי חזק מאוד. מאוד. לפעמים לא בא לי. בא לי להיות חלשה ובלי החוזק הזה. אבל אסור. 

עכשיו...עכשיו אני מרשה לעצמי להיות חלשה. עד הבוקר בלבד. עכשיו אני מרשה לעצמי לחשוב על ליטופים. אני שוכבת ערומה ומלטפים אותי. מכף רגל ועד ראש. כל איבר ואיבר. אולי אני אבכה קצת. אבל רק קצת. יהיה לי נעים. בבוקר אני אחזור לחוסן הנפשי שלי. בינתיים מותר. 

לפני חודש. 23 ביוני 2020, 23:44

קראתי את הפוסט הקודם שכתבתי. ועוד פעם פעם. משהו הפריע לי. לקח לי רגע. אבל רק רגע...אני מתביישת ברגשות שלי. מתנצלת ומסבירה כל רגש. זה היה עוד לפניו. איתו זה נהיה בלתי נסבל. הוא לא מקבל רגשות. אז אני עוד יותר מתנצלת. מנסה לעשות ניתוק בין רגש ומוח. פעם זה עבד לי. אבל זה היה מזוייף. מאולץ. אני לא מתנצלת יותר. אני בן אדם. חי. עם רגשות. כן, זה נכון. הרגש לא אמור לנהל אותנו. מצד אחד. מצד שני...לך תגיד את זה לאנשים שאני מתמודדת איתם בעבודה ביום יום. לך תגיד לאמא של בן 20 שמת עכשיו שרגש מנהל אותה. נראה אותך. כן, רגש לא אמור לנהל אותנו. אבל זה אנושי. זה נורמלי. זה תקין. להרגיש ולעבד ולהכיל ולהבין. להכחיש, לשים בצד, להתמודד לבד, להתעלם...זה לא תקין. זה לא נורמלי. פרופורציות. גם בזה. יש רגש ויש רגש. יש להתמודד ויש להתמודד. והנה, אני עוד פעם מסבירה ומתנצלת. דיי. 

לפני חודש. 23 ביוני 2020, 23:13

ראיתי עכשיו בפעם ה..לא משנה. סרטון של בחור ממש נחמד. אני לא מכירה אותו ממש טוב. היכרות שטחית. אני דיי בטוחה שהוא גם פה באתר. אבל הסרטון הזה אומר עליו הרבה. אני הכי צינית שיש ובכל זאת. זה לא רק הסרטון הזה. זה גם הסרטונים הקודמים והסיפור שמתלווה לכל זה. לא קל לרגש אותי. ממש לא קל. המקום שאני עובדת בו, החיים שלי עשו את שלהם. לא רציתי את זה. לא רציתי להיות צינית וקרה וכו' וכו'. לא הייתה לי ברירה. כל אחד שורד בדרך משלו. ואז בא הבחור הזה. לא מהסרטון. זה שעירער לי את החיים. סתם, בשביל הנאה עצמית. אני בתהליך של לקבל את זה ולחזור לחיות. בינתיים, עדיין רגישה ובוכה מכל שטות. אז הסרטון הזה. ראיתי אותו ולא פעם אחת. ופתאום התחלתי לבכות. ככה, משום מקום. לא הבנתי למה בהתחלה. ואז הבנתי. כשהייתי בהריון, אף אחד לא אמר לי מזל טוב. אף בן אדם. אני אמא כבר הרבה מאוד שנים. אף פעם לא חשבתי על זה. יש הרבה דברים שלא חוויתי בחיים שבן אדם ממוצע ואישה ממוצעת חווים. ואני בסדר עם זה. במצב רגיל. עכשיו המצב לא רגיל. עכשיו אני רגישה בטירוף. יותר מ-20 שנה זה לא עבר לי במוח אפילו. לא חשבתי על זה. לא הקדשתי לזה מחשבה. כי זה לא היה חשוב. אז לא היה. ככה חשבתי. וככה, סתם, באמצע הסרטון הזה זה קפץ. אף אחד לא אמר לי מזל טוב כשהייתי בהריון. אני יודעת למה. וזה בסדר. ועדיין. אף אחד. וזה באמת לא חשוב. אבל כל ה"לא חשוב" פתאום נהיה חשוב. כל כך רציתי לשתף. עם מישהו. לא שיתפתי. מיותר. הם לא יבינו. יש מישהי אחת שתבין. אבל גם תרגיש אשמה. סיפור ארוך. אני לא רוצה שתרגיש רע. ואני שיכורה גם. ומחר בבוקר זה יעבור. הנה, כתבתי וכבר הוקל לי.  ולמדתי משהו בחיים. אפשר גם את הדברים האלה לעשות לבד. לקנות פרחים לעצמך. לפנק את עצמך. וגם להגיד מזל טוב לעצמך. אז מזל טוב לי. באיחור של יותר מ-20 שנה. שתהיה לידה קלה. תודה, יקירתי.

לפני חודש. 20 ביוני 2020, 23:12

מסקרן אותי. כי פה זה גן עדן בשבילך. עוד שאלה שלעולם לא אקבל תשובה עליה. 

לפני חודש. 20 ביוני 2020, 18:56

ופתאום הכל נראה אחרת. העולם מתהפך ואת לא מוצאת את עצמך בו. ואת כבר לא רוצה למצוא את עצמך. התעייפת. נכנעת. זה רק את והמחשבות. שלא נגמרות. דוחפות אחת את השניה. לא נותנות לך רגע לנשום. אי שפיות. זמנית? שיא השפיות? למי אכפת. 

לפני חודש. 18 ביוני 2020, 20:59

שנה. שנה של נצח. נצח של שנה.

הקלטה. 2 וחצי דקות. שנה ב-2 וחצי דקות.

אוויר. כלום. ריק. אפס. נצח.  

לפני חודשיים. 10 ביוני 2020, 23:25

הכל פתטי. הכל מיותר. הכל כבר נאמר. אין טעם בכלום. גם בזה. העולם באמת שחור לבן בסופו של דבר. כלום לא ישתנה יותר. למה לא חנקת אותי עד הסוף? למה? 

לפני חודשיים. 28 במאי 2020, 23:59

זה מה שנשאר לך. אתה לא תנצל אותן, אני יודעת. 24 שעות אני יושבת מול השעון. בידיעה מוחלטת שאני מבזבזת את הזמן. ומחכה בכל זאת. ואף פעם לא תבין. מזל טוב לי. נשארו 2 דקות.