ללא שם.

נזכרתי בחזיר. זה שצורח בשחיטה. בדיוק קיבלתי את מה שהזמנתי בשבילך. משהו שטותי לגמרי, שהיה אמור להצחיק. כי אנחנו חזירים. היינו. או שגם זה היה שקר. ואז נזכרתי בחזיר שצורח. וזה כבר לא מצחיק. ולא שטותי. זה עוד משהו שהולך לערימה של אותם דברים. שהיו בשבילך. עכשיו הם סתם שם. עד שאזרוק אותם. ביחד עם התחתונים האלה, שגם היו בשביל זה. בשביל צחוק. שחרור אווירה. כיף. אבל אתה לא אוהב אפרסקים. וזה מה שחשוב. האפרסקים. החזירים. הצחוק, הקלילות, האווירה לא חשובים. זה לא תואם לגיל. זה לא תואם לכלום. אתה פשוט לא אוהב אפרסקים. ואנחנו לא באמת חזירים. אני פשוט אזרוק הכל. גם את מה שהבאת. "כי את אוהבת לשמור למזכרת". כן, אני אוהבת. כשזה מזכיר דברים טובים. שום דבר ממך לא מזכיר לי דברים טובים. יש לי הרבה דברים לזרוק. ואני מתה על אפרסקים. כנראה אפסיק לאכול אותם. הם גם מזכירים לי. איך אתה יודע להרוס הכל. רגעים, חברויות, מערכות יחסים. זה מה שהיה חשוב באותו רגע. זה שאתה לא אוהב אפרסקים. החזירים האלה דווקא חמודים רצח. אבל אתה לא תבין. הכל לפח. הכל. גם אותי.