בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ללא שם.

אין סדר כרונולוגי בפוסטים. כותבת מה שעולה לי במוח באותו רגע. או מה שמציק לי. בוער בי. או סתם היה לי משעמם. נזכרת במשהו מהעבר. אין פואנטה. אין תהליך. אין מטרה. מקום להוציא מחשבות או חוויות נטו.
לפני חודשיים. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 21:54

אנשים שמבקרים אחרים על כל מיני דברים...ועושים בול, אבל בול את אותם הדברים. 

הם יגידו כמה זה לא בסדר ושניה אחרי זה יעשו את זה. 

כאילו, ברצינות? אתם מתעצבנים על אחרים, אבל לכם מותר? 

זה לא בסדר רק כשאחרים עושים את זה ולכם מותר? 

אני לא בטוחה אם הם מבינים את זה באמת. מה זה, חוסר מודעות? טמטום? חוסר אכפתיות מוחלטת? 

זה הפך כבר לתופעה. זה בכל מקום. כל אחד. 

הם יכתבו פוסטים מפוארים בכל מקום על כמה ולמה זה לא בסדר ודקה אחרי זה יעשו את זה בשיחה איתך. 

הם יגידו לך כמה הם לא כאלה ושניה אחרי זה הם הופכים לכאלה.

הם יעשו לך לייקים על פוסטים כאלה בלי להבין, כנראה, שמדובר עליהם. חוסר מודעות מוחלטת. מי? אני? מה פתאום!

ולא, זה לא באמת מצחיק אותי. זה עושה לי בחילה. אמיתית כזאת. איכס. 

 

לפני חודשיים. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 17:38

שגמרתי כרגע מהודעה רגילה לחלוטין ולא מינית בכלל? 

 

לפני חודשיים. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 15:11

בעצם, אני בטוחה שאני חייזר. 

אין לי הסבר אחר לחוסר יכולת שלי להבין ולהתאים את עצמי להתנהגות והתנהלות של אנשים. 

של כל האנשים.

נראה שכולם סבבה עם כל זה.

אז זה לא הם. זאת אני. 

כן, אני בוודאות חייזר. 

לפני חודשיים. שישי, 31 במאי 2019, בשעה 22:51

כולם לא אוהבים ימי ראשון. 

אני לא אוהבת שישי. שישי ערב במיוחד. 

כזאת אני, שונה ומיוחדת. 

לפני חודשיים. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 21:36

מי אמר שאני לא? 

טוב, אני לא.

אבל מספיק קרוב לשם, כדי שתהיה לי יותר מדי יפו בחיים. ולא מהצד הטוב שלה.

אז אל תתלהבו 😁

 

לפני חודשיים. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 12:36

מסתבר שהיום יום האוננות הבינלאומי. בחרתי תאריך מצויין להיוולד.

מישהי כתבה לי שאני צריכה ללמוד מזה לסמוך יותר על עצמי ולהיות יותר עם עצמי. כבר למדתי את זה, לא בטוחה אם לשמחתי או לצערי.

למדתי דבר נוסף. שום דבר לא נעלם. הרצונות, התשוקות, הרגשות. אולי זה נדחק בתודעה כמנגנון  הגנה, אבל זה שם, באיזו תיבה קטנה במוח. עד הרגע שמשהו מוציא את זה חזרה.

עד שהוא קופץ לקפה בבוקר, לדוגמא, אחרי ששנתיים לא נפגשתם. חצי שעה של קפה ופטפוטים. לא מעבר. והנה, התיבה פתוחה ואת חוזרת אחורה. בצורה אחרת, אבל חוזרת. בודקת עם עצמך איך זה עכשיו. הרי למדת משהו בזמן הזה שעבר. 

אז מתוך מה למדת את חושבת לך...תודה לך. אחלה מתנת יום הולדת. 

לפני חודשיים. שני, 27 במאי 2019, בשעה 23:11

להתאפק זה קשה. להתאפק להשתין או לגמור זה קשה. אבל אפשרי. 

להתאפק ולא לכתוב או לענות על משהו שידוע לך כשקר כשאת בטוחה שזה לא יגרום לכלום, חוץ מבזבוז זמן ואנרגיה...זה קשה פי אלף. עד בלתי אפשרי לפעמים.

אני לומדת להתאפק, כן. זה קשה. 

 

לפני חודשיים. חמישי, 23 במאי 2019, בשעה 22:11

...חם היום. ממש חם. איזו הפתעה, אה? עוד לא היה כזה חום בארץ. אף פעם. 

יש עוד הפתעה...גם מחר יהיה חם. כל הקיץ יהיה חם. גם אחרי הקיץ...עדיין יהיה חם.

לא יאומן החום הזה במדינה הזאת...כל שנה בא בהפתעה מוחלטת ככה. מה הוא חושב לעצמו, אה? 

גם קור. כל שנה מחדש הפתעה. 

מדינת ההפתעות.

לפני 3 חודשים. רביעי, 15 במאי 2019, בשעה 16:45

אני אוהבת תקשורת בלתי מילולית. אנשים נוטים לתת יותר מדי ערך למילים. הרבה יותר מדי. אולי זה בגלל שאני לא כל כך טובה עם מילים. קשה לי לבטא את המחשבות שלי. ויש הרבה מהן שם, למעלה. זה גם גורם לי לתהות...איך אנחנו חושבים באמת? באיזה מנגנון? הרי אם אני לא מוצאת מילים לבטא את המחשבות...מה זה המחשבות אם לא מילים? מסובך...

נדיר שאני מוצאת מילים לבטא את המחשבות כמו שהן. לכן לרב אני לא מובנת. או מובנת לא כמו שהתכוונתי. 

אני אוהבת כשמבינים אותי בלי מילים. מבינים נכון הכוונה ולא מגיעים למסקנות כלשהן רחוקות מהאמת.  מאוד מעריכה את זה. נדיר גם שזה קורה. בעצם, קרה אולי עם כמה אנשים. 

אחד מהם אני מכירה כמה שנים. הכרות בסיסית לגמרי. יצא לנו לנהל שיחות קצרות אולי פעמיים. למרות כל זה...הבן אדם קלט את הראש שלי כל כך טוב ונכון. איך אני יודעת את זה? משפט אחד שהוא אמר עליי למישהו. בול קליעה. מה שרק הוכיח לי עוד יותר עד כמה מילים יכולות להיות מיותרות. 

הוא גם כזה...אני מסתכלת עליו הרבה מהצד ורואה איך הוא מתקשר עם אנשים עם מינימום מלל והרבה שפת גוף ומבטים...כמה שהוא טוב בזה. תענוג לראות. 

אני אוהבת תקשורת בלתי מילולית. אני אוהבת לראות בן אדם מולי ולא מסך עם תמונה קטנה בצד והתכתבות אינסופית חסרת טעם. חסרת טעם מבחינתי כמובן. כי זה לא משנה כמה אני אתכתב איתך, עד שאני לא אראה אותך במציאות, לא אחליף איתך מבט, לא אראה את שפת הגוף שלך, התנהגות שלך...לא אדע אם אני רוצה להכיר אותך באמת, לדבר איתך, להעביר זמן איתך לא משנה במה...ים, סרט, אוכל, זיון, כל דבר. 

מסובך, כן. אני יודעת את כל הסיבות למה. גם לי חשוב מראה. אפילו חשוב מאוד. גם אני פוסלת על הרבה דברים. גם הזמן שלי יקר ואין לי הרבה פנוי. גם הזמינות שלי בעייתית. גם וגם וגם. 

ועדיין...תקשורת בלתי מילולית של דקות חשובה לי יותר ואומרת לי יותר משעות וימים ויותר של התכתבות. 

לכן אני ישירה...תפסת את תשומת ליבי? אני תפסתי את תשומת ליבך? בוא ניפגש. לא, לא דייט. יש מלא אפשרויות להיפגש בלי לקרוא לזה דייט. תוך כדי אפשר כבר להחליט מה זה יהיה. או לא יהיה. בכל מקרה, אולי נזכה לאדם חדש בחיינו. ואולי זה יהיה ממש טוב ומוסיף.

מסובך, כן. וחופר. אני יודעת. פתאום מצאתי מלא מילים. 

תכל'ס...זה היה מכוון לאנשים ספציפיים בהתחלה...אבל תוך כדי הכתיבה זה השתנה. ועוד פעם השתנה. בסופו של דבר יצאו הרבה מחשבות. והרבה מילים. מיותרות, כרגיל. 

 

 

לפני 3 חודשים. רביעי, 8 במאי 2019, בשעה 22:29

מסתבר שאיזור הנוחות שלי דורש מרב האנשים דווקא לצאת מאיזור הנוחות שלהם. 

זה מסביר הרבה.