ללא שם.

נזכרתי בחזיר. זה שצורח בשחיטה. בדיוק קיבלתי את מה שהזמנתי בשבילך. משהו שטותי לגמרי, שהיה אמור להצחיק. כי אנחנו חזירים. היינו. או שגם זה היה שקר. ואז נזכרתי בחזיר שצורח. וזה כבר לא מצחיק. ולא שטותי. זה עוד משהו שהולך לערימה של אותם דברים. שהיו בשבילך. עכשיו הם סתם שם. עד שאזרוק אותם. ביחד עם התחתונים האלה, שגם היו בשביל זה. בשביל צחוק. שחרור אווירה. כיף. אבל אתה לא אוהב אפרסקים. וזה מה שחשוב. האפרסקים. החזירים. הצחוק, הקלילות, האווירה לא חשובים. זה לא תואם לגיל. זה לא תואם לכלום. אתה פשוט לא אוהב אפרסקים. ואנחנו לא באמת חזירים. אני פשוט אזרוק הכל. גם את מה שהבאת. "כי את אוהבת לשמור למזכרת". כן, אני אוהבת. כשזה מזכיר דברים טובים. שום דבר ממך לא מזכיר לי דברים טובים. יש לי הרבה דברים לזרוק. ואני מתה על אפרסקים. כנראה אפסיק לאכול אותם. הם גם מזכירים לי. איך אתה יודע להרוס הכל. רגעים, חברויות, מערכות יחסים. זה מה שהיה חשוב באותו רגע. זה שאתה לא אוהב אפרסקים. החזירים האלה דווקא חמודים רצח. אבל אתה לא תבין. הכל לפח. הכל. גם אותי.

לרגע הייתי גאה בעצמי היום. אבל רק לרגע. עבר לי מהר. יש לי עוד דרך ארוכה. דרך שעשיתי בעבר. הפעם זה יותר קשה. יקח יותר זמן. לא בטוחה שזה שווה את זה בכלל. לא כל כך רואה טעם. שיהיה. אחשוב על זה אחר כך. 

ואתה...אתה חוצפן. ועוד הרבה דברים אחרים. כולם שליליים. כל מה שאתה כל כך לא אוהב. כל זה אתה. תמשיך להתעצבן. ולכעוס. עדיין תישאר כזה. שום דבר לא יעזור לך. 

אני יודעת שזה אתה. אין לי שום ספק בזה. גם כשאני נותנת למחשבות "זאת גם אני" להשתחל, אני עדיין יודעת שזה אתה. 

לא, לא תמיד שני הצדדים אשמים. אתה המקרה הקלאסי של זה. של צד אחד. אם רק היית מקשיב. היית מבין. אתה מסוגל להבין. אבל אתה לא רוצה. אם היית מקשיב ורוצה באמת, כל זה לא היה קורה. מעגל סגור. 

אין עם מי לדבר. אתה לא תצא מאיזור הנוחות שלך. כן, כן, אתה לגמרי באיזור הנוחות שלך, למרות שאתה חושב שאתה יוצא ממנו. אתה לא יוצא ממנו לשניה, אף פעם. 

אם רק היית...יוצא ומקשיב. אם רק ואם רק. כל כך הרבה היה יכול להיות אחרת. אם רק לא יקרה. ניסיתי. באמת שניסיתי. נגמרתי תוך כדי. גם כשהבנתי שאני מנסה סתם. מזמן הבנתי את זה. 

אני אכתוב עוד הרבה דברים. בידיעה מוחלטת שזה סתם. לאוויר. עדיין אכתוב. עד שאפסיק. 

זה תמיד אתה. לגמרי אתה. 

תגובה של בן אדם.

זה אחד הדברים הכי מתסכלים שיש. 

התגובה שלו למה שאת אומרת לו. משתפת. מסבירה. 

התגובות שלך תמיד מתסכלות. מעציבות. זה כבר מזמן לא כעס ולא עצבים. זה תסכול אחד ארוך ומתמשך. התסכול הזה לא נגמר. הוא תמיד שם. 

זה תסכול של הבנה. הבנה שזה אף פעם לא ישתנה. לא יקרה נס. 

תסכול. אני כולי תסכול אחד גדול. הייתי אומרת לך שאפו. על היכולת שלך להשפיע ככה. אבל לא. זה לא הישג להפוך בן אדם שמח לבן אדם מתוסכל ששכח איך מחייכים. 

אבל מה אכפת לך. זאת תמיד אשמתי, נכון? 

אני יודעת שאף פעם לא אצליח לחדור את האטימות שלך. 

אני יודעת שאף פעם לא תהיה מאושר עד הסוף בגלל האטימות שלך. אף פעם לא תבין. תמיד תמשיך עם המלחמות המיותרות. גם עם עצמך וגם עם הסובבים. אף פעם לא יהיה לך רגע שקט. בא לי לפעמים לרחם עלייך. אבל אז אני נזכרת...בזה ובזה ובזה. חלק מזה עדיין עליי. בצבעים שונים. 

אני יודעת ואני מבינה וכו' וכו' וכו'. אני יכולה לכתוב ספר עלייך. אני יכולה לכתוב ולדבר ועוד ועוד. שום דבר מזה לא יביא לשום תוצאה. 

צורת החשיבה שלך. זה מקור הבעיה. ועם זה אני לא יכולה להילחם. ואני יכולה הרבה. אבל זה. זה גדול עליי. לא רק עליי. גם אנשי מקצוע מתקשים לטפל באנשים כמוך. זה חסר סיכוי לרב. עדיין בא לי לרחם עלייך. חלשה אני. כי צריך לרחם עליי. ועל כל האנשים שגרמת ועוד תגרום להם נזק. וזה בלתי נמנע. ואף פעם, אף פעם לא תבין. תמשיך להשאיר מאחורייך אנשים הרוסים ומתוסכלים.

ואף פעם לא תבין. ואף פעם לא תעריך. לא תבקש סליחה. אמיתי כזה, לא המזוייף הרגיל שבא לשרת את המטרות שלך. 

לא מספיק החשיבה שלך. דחפת לך למוח כל מיני ביטויים וחי לפיהם. צוחק על שטויות פופוליסטיות, אבל עושה בול אותו הדבר. ולא מבין. 

כל ההבנה וההכלה והתמיכה שלך מזוייפות. כמו כל דבר בך. אתה מנסה לפצות על זה בכל מיני דרכים. זה מה שנתן לי תקווה שאולי יש שם משהו קטן שמודע. אבל לא. הפיצוי שלך לא עובד. ואין שם באמת משהו. הכל משחק. מניפולציות. 

אתה באמת בן אדם נוראי. פשוט ככה. מפלצת. 

אין באמת טעם לדבר איתך. מזמן הפסקתי. הפסקתי לדבר. הפסקתי לשאול. לא שמת לב אפילו. גם זה הסביר לי הרבה דברים. 

אתה במאה אחוז מתנהג לפי הספר. ספר קשה שקראתי. לפעמים אני מצטערת שקראתי אותו. כי לפניו עוד קיוויתי. אחריו איבדתי כל תקווה. 

ושום דבר לא מזיז לך. כלום. אף פעם.

אז לפעם הבאה שתחליט לבדוק את השטח...אני לא בטוחה שנשאר לי הכוח. להתמודד. לעשות את עצמי. להשפיל את עצמי. לא בטוחה. אבל גם לא בטוחה שיש לי כוח להתנגד. 

לא. אתה לא יודע מה זה לרצות למות באמת. כל פעם שאתה אומר את זה, בא לי להביא לך בוקס לפנים. כי אתה לא יודע מה זה באמת. אין לך שמץ. 

אז תוכנית שלך עבדה בצורה מושלמת. השגת את שלך. כמה אתה מרוצה עכשיו. מתכונן הלאה, להמשך התוכנית. העיניים שלך מבריקות. החולצה מגוהצת. אתה בציפייה. 

אפשר חופשי לשים עליי זין. להתעלם. להמציא אחר כך איזה תירוץ או כמה. להמשיך לחשוב שאתה כזה גאון. שתמיד הכל מסתדר לך יופי. להמשיך להזיז הצידה את המחשבות...בעצם, אין מה להזיז. הן לא באמת קיימות. גם זה שם רק בשביל מניפולציות. 

מעניין מה היה אם הייתי עונה תשובה אחרת. בעצם, אני יודעת בדיוק. אז לא מעניין. 

אבל סליחה. סליחה יכולת לבקש בכל מקרה. זה לא היה מפריע לתוכנית שלך. זה כן היה משאיר אותי עם פחות הרגשת גועל. אולי. 

הרי אם היית ישיר. אמיתי. אם היית פשוט מבקש. אם היית אומר שאתה צריך עזרה. ככה, פשוט. בלי מניפולוציות. בלי משחקים. הייתי עושה את זה בשמחה. הייתי מעבירה את הזמן הזה בצורה אחרת. לא הייתי לוקחת את זה קשה. לא הייתי מתחרפנת. לא הבנת למה באמת התחרפנתי. כרגיל. הכל כרגיל.

אבל לא יכולת. לא יכולת בצורה ישירה, פשוטה ואמיתית. כי אתה לא יכול להתנהל ככה בכלום. זה נגד הטבע שלך. אני יודעת את זה ובכל זאת נופלת לפח הזה כל פעם מחדש. וגם כי הייתה לך תוכנית. מגעילה, כמובן. כרגיל. תמיד יש לך תוכנית. תמיד בשבילך, לטובתך. אף פעם לא בשביל האחר. 

אם רק היית מנסה לפעול בצורה אמיתית וכנה. בלי לתחמן. בלי לתכנן. באמת לחשוב על האחר. אולי היית מגלה כמה כיף וקליל ורגוע זה יכול להיות. 

אבל אתה לא יכול. זה נגד הטבע שלך. אתה עושה הכל רק עם תועלת בשביל עצמך. אף פעם לא מבין למה אנשים מתעצבנים. אף פעם גם לא תבין. כל כך עצוב. 

נתתי לזה אחוז אחד. הרי אני תמיד נותנת הזדמנות. חשבתי על זה מכל כיוון. אני תמיד עושה את זה. לא, זה לא האחוז הזה. זאת לא טעות. לא חשבת שבאמת יהיה כפי שכתבת לי. "בלי טרטור. רק כייף". ידעת בדיוק מה יהיה. ידעת בדיוק מה אתה עושה. 

אם האחוז האחד הזה היה נכון, היית מבקש סליחה. גם זה בספק, אבל לפחות היית עושה את עצמך. כרגיל. ואני הייתי "אוכלת" את זה. כרגיל. 

אבל לא נראה לך שמשהו פה לא תקין. במקום סליחה קיבלתי שאלה. השאלה הזאת בסופו של דבר הביאה אותי לתשובה הסופית. 

אתה רוצה שאני אתמקד בעובדות ואתעלם מרגשות. אולי יבוא יום וזה יקרה. זה כמעט קרה. אתמול. רציתי לפעול לפי עובדות. לא עשיתי את זה. מכל מיני סיבות. גם מרגשות. בשבילך. לטובתך. ברגע שאני אפעל רק לפי עובדות...זה לא ימצא חן בעינייך. עדיף לך שאשאר עם רגשות. לטובתך. בשבילך. זה לא איום. זה ציון עובדה. עובדה מאוד עצובה. 

יש הרבה עצוב בסיפור הזה. הכי עצוב זה שאף פעם לא תבין כלום. פה אני לא משאירה אפילו אחוז אחד. עצוב. 

ממש רע לי. אף פעם לא הרגשתי כל כך חרא. תמיד ידעתי להתמודד. נגמר לי. נגמר לי האוויר. אין לי כוחות יותר להתמודד. ההתמודדות תמיד הייתה ברורה. עכשיו זה לא ברור. מסובך. מעורפל. 

לא, אתה לא יודע עם מה אני מתמודדת.גם אם תדע, לא תבין. ניסיתי. בחיי, שניסיתי. אי אפשר לחדור את האטימות שלך. 

אתה כל כך גאה על ההשפעה שלך על אנשים. אתה כל כך בטוח שאתה נוגע בחיים. דבר אחד אתה לא מבין. ההשפעה שלך היא רעה. אתה משפיע לרעה. אתה עושה נזק. לפעמים הוא בלתי הפיך. 

הרי הכעס שלך עליי אף פעם לא מוצדק. הכעס שלך זה רגש. אין שום בסיס לרגש הזה. ואתה בכל זאת כועס. פעם אחר פעם. אתה מרשה לעצמך להרגיש את הכעס הזה. אתה כועס ומתעצבן וצורח כמו חזיר בשחיטה. לא סקסי, אגב. 

לרגשות אין חשיבות. רק לעובדות.

אתה טועה. לכעס שלך יש הרבה חשיבות. הרבה מאוד. אבל זה משהו שלעולם לא תבין. 

הרגשות שלי מאוד חשובים. אין לך מושג עד כמה. אין לך מושג למה הם כל כך חשובים. גם את זה לעולם לא תבין. 

גברים מתעללים אף פעם לא מבינים. ואתה גבר מתעלל. זאת עובדה. לא רגש. בדיוק כמו שאתה אוהב.