ללא שם.

ראיתי עכשיו בפעם ה..לא משנה. סרטון של בחור ממש נחמד. אני לא מכירה אותו ממש טוב. היכרות שטחית. אני דיי בטוחה שהוא גם פה באתר. אבל הסרטון הזה אומר עליו הרבה. אני הכי צינית שיש ובכל זאת. זה לא רק הסרטון הזה. זה גם הסרטונים הקודמים והסיפור שמתלווה לכל זה. לא קל לרגש אותי. ממש לא קל. המקום שאני עובדת בו, החיים שלי עשו את שלהם. לא רציתי את זה. לא רציתי להיות צינית וקרה וכו' וכו'. לא הייתה לי ברירה. כל אחד שורד בדרך משלו. ואז בא הבחור הזה. לא מהסרטון. זה שעירער לי את החיים. סתם, בשביל הנאה עצמית. אני בתהליך של לקבל את זה ולחזור לחיות. בינתיים, עדיין רגישה ובוכה מכל שטות. אז הסרטון הזה. ראיתי אותו ולא פעם אחת. ופתאום התחלתי לבכות. ככה, משום מקום. לא הבנתי למה בהתחלה. ואז הבנתי. כשהייתי בהריון, אף אחד לא אמר לי מזל טוב. אף בן אדם. אני אמא כבר הרבה מאוד שנים. אף פעם לא חשבתי על זה. יש הרבה דברים שלא חוויתי בחיים שבן אדם ממוצע ואישה ממוצעת חווים. ואני בסדר עם זה. במצב רגיל. עכשיו המצב לא רגיל. עכשיו אני רגישה בטירוף. יותר מ-20 שנה זה לא עבר לי במוח אפילו. לא חשבתי על זה. לא הקדשתי לזה מחשבה. כי זה לא היה חשוב. אז לא היה. ככה חשבתי. וככה, סתם, באמצע הסרטון הזה זה קפץ. אף אחד לא אמר לי מזל טוב כשהייתי בהריון. אני יודעת למה. וזה בסדר. ועדיין. אף אחד. וזה באמת לא חשוב. אבל כל ה"לא חשוב" פתאום נהיה חשוב. כל כך רציתי לשתף. עם מישהו. לא שיתפתי. מיותר. הם לא יבינו. יש מישהי אחת שתבין. אבל גם תרגיש אשמה. סיפור ארוך. אני לא רוצה שתרגיש רע. ואני שיכורה גם. ומחר בבוקר זה יעבור. הנה, כתבתי וכבר הוקל לי.  ולמדתי משהו בחיים. אפשר גם את הדברים האלה לעשות לבד. לקנות פרחים לעצמך. לפנק את עצמך. וגם להגיד מזל טוב לעצמך. אז מזל טוב לי. באיחור של יותר מ-20 שנה. שתהיה לידה קלה. תודה, יקירתי.