קראתי את הפוסט הקודם שכתבתי. ועוד פעם פעם. משהו הפריע לי. לקח לי רגע. אבל רק רגע...אני מתביישת ברגשות שלי. מתנצלת ומסבירה כל רגש. זה היה עוד לפניו. איתו זה נהיה בלתי נסבל. הוא לא מקבל רגשות. אז אני עוד יותר מתנצלת. מנסה לעשות ניתוק בין רגש ומוח. פעם זה עבד לי. אבל זה היה מזוייף. מאולץ. אני לא מתנצלת יותר. אני בן אדם. חי. עם רגשות. כן, זה נכון. הרגש לא אמור לנהל אותנו. מצד אחד. מצד שני...לך תגיד את זה לאנשים שאני מתמודדת איתם בעבודה ביום יום. לך תגיד לאמא של בן 20 שמת עכשיו שרגש מנהל אותה. נראה אותך. כן, רגש לא אמור לנהל אותנו. אבל זה אנושי. זה נורמלי. זה תקין. להרגיש ולעבד ולהכיל ולהבין. להכחיש, לשים בצד, להתמודד לבד, להתעלם...זה לא תקין. זה לא נורמלי. פרופורציות. גם בזה. יש רגש ויש רגש. יש להתמודד ויש להתמודד. והנה, אני עוד פעם מסבירה ומתנצלת. דיי.
לפני 3 שנים. 23 ביוני 2020 בשעה 20:44