קצף על פני המים

....כולם הלכו, ונשארנו רק שנינו יושבים על הרצפה לשחק. הוא סובב את הבקבוק לאט, מחייך, מביט בי בעיניים חודרות, כמו תמיד.
מבט שהוא רך ומלטף, ובאותה מידה מצמרר, מקפיא, ואולי זה רק הפחד שלי...האימה שהוא קורא את המחשבות שלי, שולט בי לגמרי.
הפתח של הבקבוק נעצר מולי, הוא חייך, "כמו שאני מכיר אותך, את תבחרי באמת, זה הדבר היחיד שלא מפחיד אותך" . "נכון", עניתי, מחייכת
בשובבות, כמי שמכירה את כל האמיתות הנסתרות, וגם מוכנה להתמודד מולן.
הוא צחק באושר, "אז לשאלת מליון הדולר -עם כמה גברים בדיוק שכבת?" -"השאלה הבנאלית הזו, היא תמצית האושר שלך?" -שנינו ידענו שהוא ניצח, איך שלא יהיה הוא תמיד מנצח, הוא ידע שהכוח החזק שלו עלי בא מהמקום שאני אעשה הכל רק לא לפגוע בו. והוא היה מוכן הפעם
לבדוק אותי, ללכת עד הסוף...
"טוב, אז אני מבין שאת מוכנה ללכת על החובה"
כן, הנהנתי. "ואת גם מבינה מה זה אומר - נכון?"
"אהממ..", "כי יש לך עדיין זמן להתחרט".
"לא, אני לא מתחרטת".
התשוקה שלי אליו, גרמה לי לבטוח בו, להאמין בו גם כשהוא הסתכל לי לתוך העיניים ושיקר, ואפילו הביטחון המלא שלי בחושי, בשכלי, לא יכול היה
לעמוד מול הסערה שהוא הצליח לחולל אצלי בבטן.
לא נשאר בי כלום, למעט הציפיה, לשליטה שלו..
לאבד את עצמי לחלוטין לפנטזיה...
היו לי דמעות בעיניים. הוא נפגע. "חשבתי שאת מאמינה בי". שתקתי. זאת בדיוק הייתה הבעיה, שהתחלתי להאמין בו, והפסקתי להאמין בי, הכניעה המטורפת לתשוקה -למה?, ואולי בעצם
אף פעם לא האמנתי בי, אולי בגלל זה, התמסרתי כל כך בקלות...
"טוב אז את מוכנה?"
"כן", עניתי.
"המשימה שלך היא, לצאת מכאן עכשיו, אני אכתוב לך כיוונים, ברגע שתגיעי, תזרקי את הפתק
תקרעי, ותשמידי. ובלי פירורי עמי ותמי.
זה יקח לך זמן להגיע. והכי חשוב, אין לך זכות לשאול אותי שום שאלה. לא כמה זמן יקח לך להגיע. ולא כמה זמן תצטרכי לחכות. את תמיד תוכלי לחזור. אבל זה המבחן לאמונה שלך, להתמודדות, לחוזק ולסבלנות"
"את יודעת, סבלנות וסבל זה בא מאותו שורש -
ואני צריך לדעת, כמה את מוכנה לסבול בשבילי"
לא היה אכפת לי לסבול כל סבל בשבילו, אבל מצד שני, גם לא ממש הבנתי מה הטעם -בסך הכל באתי לכאן בגלל הריגוש המיני, כל מה שרציתי
זה את הזין שלו, את הזרועות החזקות שלו -הייתי מוכנה למין אכזרי חזק -אבל למה הוא רוצה לענות את הנפש שלי? -לא הבנתי.
"את חושבת שאני רוצה לשבור את הנפש שלך -נכון? , נכון?!
כי, אמרתי לך פעם שהופכים מישהו לעבד ע"י שבירת רוחו, ומאז את מפחדת ממני"
הייתה לו יכולת מופלאה לחדור את מחשבותי כתער משונן.
"אם, תעשי מה שאני אומר לך, תביני לבד, ואת כבר יודעת שאני לא עונה לך על שאלות -אמונה, זוכרת?"
הוא שלט לחלוטין בעצמו, בי, בהבעות הפנים שלו, בקול שלו.
זה הסעיר אותי, וריתק אותי, וגרם לי לרעוד בכל הגוף.
הוא חיבק אותי. וכל כך בא לי לבכות... אבל החיבוק שלו היה כמו כולא ברקים. ורק רציתי להשאר בחיבוק הזה, שחימם והרגיע את כל הפחדים שלי, מוכנה לותר על הזיון, על הריגוש על
הכל, ורק שלא יתן ללהבה שלי לכבות שם בחוץ, בלילה הגשום הקר והסוער...

"בואי, אני אעזור לך לארוז את התרמיל.
בלי פלאפון, בלי מעיל, בלי פנס, בלי מיטריה,
בלי נייר, בלי עט, בלי סכין -רק אוכל ושתיה"
הלכתי אחריו.. סדיסט, רשע, חשבתי לעצמי.
הוא חייך אלי בחום.
"את יתר התרמיל את תמלאי...
אבל לא כאן.. בדרך, וזה החלטה שלך אם בכלל
תמלאי אותו ובמה -אם בקשיים או בפחדים שתפגשי בדרך, או אם באופטימיות של המטרה והאמונה"
העיניים שלו היו כל כך יפות וחמות ומחייכות -
בדיבור שלו הוא היה רך ואוהב וחכם ובוגר,
כאילו כל מה שהוא רוצה זה ללמד אותי על אהבה ואמונה וסבלנות -
להיות מורה הדרך -שרק זיכרון האור של העיניים
שלו -יאיר לי את הדרך כמו שתי גחליליות מנצנצות,
שהחיוך שלו ילך אתי כל הזמן...

את מטורפת, חשבתי לעצמי, הרטיבות בקוס העבירה אותך על דעתך.
את יודעת שאת פצצה, יפיפיה, שאנשים ברחוב לא מפסיקים להתחיל איתך, אז פשוט תיכנסי לאיזה בר, ותבחרי לך את מי שאת רוצה, ואת יודעת שיש מספיק חתיכים פי אלף יותר שווים ממנו. ואפילו זיון של ממש לא היה לך איתו.
ואת גם לא יודעת אם יהיה, ואיך יהיה.
ואת יודעת שהשגת כל גבר שרצית - אז למה את פה?
למה הוא?
תברחי, תשכחי, לפני שיהיה מאוחר מידי...
כבר מאוחר מידי...
עמוק בתעתוע.

"הדרך היא שלך, תזכרי, גם אם את לא שולטת בה...אבל את עדיין בוחרת את המשעול, הנתיב,
את מי לפגוש, עם מי ללכת...אם למלא את התרמיל באבנים כבדות, או בנוצות שיעזרו לך לעוף...ואת הלב, ואת העיניים -במה תמלאי..."

"זהו. זה הזמן ללכת עכשיו" -הטון בקול שלו השתנה.
מבט קר.
בלי חיבוק.
הוא פתח לי את הדלת....


...to be continued