|
|
|
אצחצח את הגרון.
אחמם את הקול.
זה לא הכל.
אשתה משהו חם. שהק(כ)ול לא יחרוק.
אשיר לך שירים ונעימות שאתה אוהב. שיהיו לך נעימים.
אבל אז אראה שהצליל לא באמת מכוון. שהשיר שלי הוא כמעט. והצליל שלי הוא בערך. ושבעצם תרצה לשמוע את הצליל שלה. מקוון. מכוון.
צלקות לא אמורות להגליד? אצלךָ?
מרגישה ששלי עומדות להיפתח
ואחרי כמה ימים שלא התראנו
ועייפות
והחיים
וכן. התגעגעתי.
אבל אז נשלח החץ. אתה שלחת. מדוייק כזה. ומפלח.
אני לא מושלמת. אני יודעת. מצטערת שאני לא עומדת בסטנדרט שלה. שלך. אבל גם אתה לא. מושלם.
סליחות.
עוד מעט
השקט לפני הסערה
צריכה בלון חמצן אקסטרה. שיהיה לכל מקרה. אשתמש לפי הצורך. לעצמי.
וגם כמה כמוסות רעל. שיהיה לכל מקרה. אשתמש לפי הצורך. למי שיהיה ראוי.
זה הזמן להשחיז חרבות, טפרים ותחבולות.
#אניכבראראהלכםמייצאפהפראייר#
אתה תהיה שם בשביל משהו אחר לגמרי.
היא תהיה לך בלב. בראש. בזכרונות.
אני אהיה כאן בבית עם הזכרונות. בראש. בלב.
תמיד כשאתה שם אני עדיין לא בטוחה אם תחייג אליה? אם תשלח את הודעה? תעבור ליד המשרד שלה?
בואי.רק לעוד פעם אחת. הלב יוצא אלייך.
רק הנסיבות. העיתוי. הסיטואציה. הנוחות.
אני יודעת שלא עברת אותה באמת וזה כואב.
#אנילאאעבוראתזהשוב#
את הסיפורים הקטנים מאתמול.
האתמול שלא אני הייתי שם.
הפרטים שאתעקש לשמוע.
ההתפתלויות שאראה.
הקול הקטן-הממלמל שאשמע.
מה זה יעשה?
#לאברורלמהאנימתעקשתלדעתהכל?#
כשחומר עייף לפעמים הוא מתייבש, לפעמים גם נסדק, לפעמים מפריש הפרשות כאלו דביקות של מעין שרף, משנה את גוונו, וגם כשנוגעים בו הוא מרגיש קצת אחרת. גם אני קצת חומר עייף. עייפה מלהכיל את בדיקת הגבולות שלך מולי. מול עצמך. עייפה מלבדוק אותם ביני ובין עצמי. הראש אומר כך. הלב אומר אחרת. והמילים שיוצאות לי מהפה כמו יוצאות ממישהי אחרת. קשה לי עם זה.
מפחדת להיסדק.
תגיד, ואחרי הזמן הזה, הצלקות לא אמורות להגליד?
כי מדי פעם זה עוד קצת מרגיש לי.
ואז אני נזכרת והכל עובר לי מול העיניים. המילים הכתובות. ואלו שנאמרו. התמונות. הריחוק. הכאילו. הבערך.
ואז אני קוראת אותך שוב ושוב וחושבת אם הצלקות יגלידו ממש אי פעם.
לא אצלי. אצלך.
אני נכנסת לכאן וקוראת אוֹתְךָ....טוב, לא ממש אוֹתְךָ אלא אוֹתְךָ-האחר, בניק אחר.
משרטט מחשבות חופשיות.
תעתועי נפש.
משאלות.
כמיהות.
געגועים אליה.
במילים ורגשות שניתן לבטא רק כשבטוחים שאף אחד לא קורא.
ואני יודעת שכל המילים והרגשות שנאמרים ועוברים ביננו הם חלף מבחינתְךָ לגעגועים אליה.
והם לא לגמרי שם.
והם לא עד הסוף.
ואני חושבת. ומרגישה. ונפגעת. ומקהה את החושים שלי.
ואני בעיקר שואלת האם באמת אפשר יהיה להמשיך עם הידיעה הזאת?
תוכל?
אני לא בטוחה.
המון זמן לא כתבתי.
החלטתי לפתוח דף חדש, נקי ולהניח עליו את המילים המעודכנות עבורי.
הסרתי את כל בלוגיי הקודמים.
Re-start.
לאחרונה אני מבינה ומרגישה שלמילים השפעה גדולה. מילה קטנה יכולה לרומם אותי לשחקים ולקרב לתהומות.
מילה קטנה. מדודה. בהירה. נהירה. לא ליד. לא בערך.
אם רק היית מדייק כמה היה נמנע.
