שביל הבריחה

לא חשבתי שיהיה לי כזה קשה

אמרו לי פעם שמה שלא הורג אותך, מחשל

אז למה בתחום הזה אני ממשיך רק לפשל?

זוגיות

אני לא מצליח גם לשמור עליה וגם לשמור על השפיות, זה מעמת אותי עם כל מה שאני (לא)

מכיר על גבריות, אני הבן זוג הכי טוב בעולם רק כשזה עולה לי בבריאות, שמישהי תלמד אותי על הדדיות, איך מפסיקים לברוח למיניות?

למה תמיד כשהחלום הכי גדול שלי פוגש את המציאות, הוא הופך להיות סיוט?

כל מה שאני רוצה זה שהיא תדע לשים את המוח שלי על מיוט.

זה תמיד מרגיש כמו איום, על החופש, על הקיום, אולי זה בגלל שבבית אף פעם לא ראיתי איך נראה קו הסיום, 

הסוף.

אני אתן את כל מה שיש לי רק כדי ללמוד איך להפסיק לרדוף, אני תמיד מסתכל רק על הרכב לפני וחושב איך לעקוף.

והדרך הזו כלכך יפה, למה אני לא מצליח להינות מזה שהיא שונה בנוף?

אולי אפילו לעצור שניה, לרדת לחוף, כאילו אני פוחד שהשמש הנעימה הזו שכולם מדברים עליה דווקא אותי, תשרוף.

לשאוף

לנשוף

לשאוף

להחזיק.

למישהו יש כדור שעושה ריסטארט לכל מה שבחרת להדחיק?

גמילה מאוננות

נכון, עשיתי את זה כי שמתי לב שכשאתה גומר כל יום אתה חש ריקנות, אתה מתנהל יותר בפחדנות, אני לא יודע להסביר את זה אבל זה ככה נו.

אם אני אדבר בכנות, כשיש לי אותה יש טעם לתחרות, אתה שומר הכל אליה, כשאתה נלחם עם עצמך בשביל עצמך, אתה סתם שרוט.

עכשיו נשארתי שרוט, לבד עם החרמנות, בטח כל המתח יגרום לילד לאונן רגע לפני שהוא מאבד את השפיות,

יותר קל לו להחזיק תזין ביד מאשר להחזיק זוגיות.

בריאות? הוא רק משחק אותה

אתה בסוף הרעל הממכר ובגלל זה אתה מאבד אותן.

אתה גבר רגיש מורכב וחרמן, הפוסט הזה יעלם ממש מהר כי הוא מוציא אותך אפס פחדן, ואתה שם פה רק מה שמראה להם שאתה מתבגר ומשתפר עם הזמן.

נראה לי שזה מתחיל להיות מסוכן.

מישהו יודע לאן הולכים מכאן?

את מחפשת אבא שיהיה גם החבר הכי טוב.

אני מתגאה בך כל פעם מחדש כשאת מתחילה לכתוב, אני חושב שאת נרתעת מחלק מהדברים שקורים כשאתה הופך מישהו לאדם הכי קרוב.

כי האמת היא, שהפחד הוא לא לגבי היכולת "להחזיק", אני רחוק מלהיות מושלם אבל בזה?

אני הרבה יותר מטוב מספיק.

מעטים האנשים בעולם שבכלל יש להם את הכלים לתת את מה שאני מעניק.

שלא נדבר על רצון, את המקום שיש בתוכי תמצאי אולי רק בחלל החיצון.

אז מה בכל זאת לא יושב מספיק נכון?

שאני לא אבא, ואני לא רוצה רק ילדה.

והאמת היא שאני גם לא חושב שאת כזו אבודה, אני ממש מקווה שאת השיעורים שאנחנו לומדים ביחד נכתוב בדם.

מה הקטע בדת?

שיש על מי להשען כשאת קטנה מדי בשביל לדעת, את מחפשת את אלוהים בבני אדם וכשאת לא מוצאת את משתגעת.

אני באמת חושב שאת צריכה אבא, ושאת מחפשת אותו במקום הלא נכון, כי אבא זה לא רק מישהו שתופס אותך חזק מהגרון.

זה מישהו שמשדר תמיד שהכל בסדר, שנותן מקום רק לך בחדר, אבא, הוא כל מה שאישה רוצה בגבר.

אבל בקשר, 

יש שני צדדים.

אז איפה הצרכים של הגבר עומדים?

הוא חייב להרגיש שמכבדים, שמעריכים את מה שהוא, זה יותר מלהוריד לכבודו בגדים.

וואלה גם גברים מפחדים, אלו שאומרים שלא פשוט לא מתמודדים, ואז הם מתבודדים, ואז צריכים אישור מבחוץ לזה שהם גברים, רוצים לראות עדים.

גם לגבר יש שדים, אי אפשר לרצות לקבל רק חלק מהצדדים.

אהבת אמת לא תופסת נפרדים.

כוסאמק למה הכל כמו עבודה

אתה מלצר במסעדה, המחשבה צריכה להיות חדה, לכתוב בענק שהכל בסדר על הדף, 

תחייך כל הדרך במרדף, שים לב שאתה לא נסחף, החוויה של כולם עומדת על הכף.

צריך לתת שירות, שיצאו מחוייכים, אתה מנסה הכי חזק להרגיע ובסוף מייצר מתחים, מגיש להם את האוכל ומפחד להגיד את המחיר, שואל כל פעם מחדש מאיפה להתחיל, אתה לא יודע לוותר על התפקיד שלך בתור המכיל, די כבר להלחיץ, תן לה שקט.

מרוב אהבה היא שותקת, יש לך תפקיד בסרט, תפסיק לרצות שהוא ישתנה, בגללך היא כל היום מקלידה ומוחקת, אתה תופס יותר מדי מקום בלי מילים, תפנה, אתה בסך הכל כאן לתת מענה.

אם תחליף את המוצר שאתה מוכר לא יהיה לו קונה, וגם איתכם.

אני כותב כל הזמן רק בחרוזים, אסור לטעות, הם מצפים לפאנצ׳ כל שתי שורות, תן לעולם את מה שהוא מצפה לראות, כי אם לא?

הוא לא יסתכל, אם עץ נופל ביער לבד הוא לא באמת נופל, איך משנים הרגל?

אני לא מצליח לעשות את ההבדל בין זה שלתפוס מקום זה להיות אגואיסט, לבין זה שזה בסדר לרצות לתת וגם לקבל.

אם אתה לא מספק את המוצר שמכרת אתה נוכל?

טוב, אז מאז הפעם האחרונה שעשיתי סקס לפני שבוע לא אוננתי, עכשיו החשק בשמיים.

בדרך כלל אני גומר כל יום, מקסימום יומיים, ועכשיו כשאני מתאפק, זה גורם לי לא לראות בעיניים, אני חושב רק על הדברים הכי קיצוניים שיש, אין ביניים, ובינתיים?

אני לא יכול לעשות עם זה כלום, ככה זה בשתיים, יש פה מלחמה קשה בין המוח לזין, ואיכשהו שניהם כועסים עליי.

כמה דופמין צריך כדי להיות מאושרים?

איך מחזיקים קשרים? איך פותרים?

כשרגשות מעורבים אני לא יודע איך מתקשרים.

זה הרבה יותר קשה מפשוט להזרים, הכי קל למצוא ריגוש אצל זרים.

אפשר לעשות הכל ולהיות הכל, מקסימום לעולם לא חוזרים.

רמת החשק כרגע = צריך.

ואני ממשיך, אני לא רוצה לאונן, זה מרוקן, זה נותן לי כח רק כשזה מתמזג עם האנרגיה שלכן.

קצת קשה לי להמשיך להלחם, אולי לכתוב יעזור לי לפרוק בדרך אחרת

זה ייתכן?

תמיד כשאני מפסיק לשמור את כל המילים שלי רק לעצמי זה עושה לי בלגאן.

הם לא יודעים את זה אבל מה שהם הכי אוהבים זה שאתה שומר אותך קטן, יש בך כלכך הרבה מקום שאם אתה לא תופס אתה יכול להכיל כל מטען, וזה מובן, מי לא אוהב מישהו שיודע להכיל כל גוון?

הרי בכולנו יש המון צבעים, פעם שחור, פעם לבן, פעם כחול.

וכל פעם אנחנו מביאים גוון אחר אל הבריסטול, אבל זוכרים שכשהיינו ילדים, פשוט יכולנו לקחת את המכחול, לטבול, ולקשקש כאילו לא אכפת לנו מה יצא בסוף? ללכלך הכל?

אז אני כמו הקנבס הזה, רק עם קול.

נמאס לי להיות זה שיודע בדיוק מה לשאול, אני רוצה ללמוד ליפול, ולא כדי לקום, אני רוצה להיות ילד שלא מפחד לצייר עקום,

שיגידו לו 

"וואו איזה ציור יפה" למרות שלא מבינים שם כלום.

כי כל מה שהוא עשה, זה פרק על הדף תסכול.

האמת היא, שאני לעולם לא אהיה קל לעיכול, וגם לא קל לעיקול, ותמיד תגיע איתי שיחה שתהיה מעיקה להיא, קול.

אז הכלוב נתן לי מנוי במתנה לחודש

אני לא יודע אם זה פרס או שזה עונש

דווקא כשרציתי ליזום תקופת יובש

נלחם להמשיך להתייחס לנשים בחרדת קודש

ומה זה בכלל אומר?

הרי אם אתה משתמש בהן כדי להשיג דופמין

זה לא סותר?

במה אתה סוחר?

ומה זה הצימאון הזה להתחבר?

לאן אתה ממהר?

ותגיד, על בסיס מה אתה בוחר?

אולי פעם אחת תשחק כדי לא להפסיד

תפסיק להמר

הרי אתה נכנס ליותר מדי ידיים ולא מצטער.

אתה בכלל לא מסוגל לתפוס מצב בו משהי כאן להישאר, המובן מאליו הוא שתלמד ממנה משהו, ואז זה יגמר.

יופי גורם לי להשתפר, רעל ממכר, אני כאן להשתכר.

המנוי גורם לי לכתוב כשהרצון הוא להתחפר.

יש לי עוד כלכך הרבה לספר לך

חבל שלא הספקת לשאול

כנראה שאין דבר כזה קשר שנגמר כשאתה מרגיש שאמרת הכל

מישהו יכול לספר לי איך משתיקים את הקול?

כי חייב להיות כפתור

אחד כזה שמפסיק לשאול "למה דווקא את זה הוא רצה שאני אעבור?"

כלכך הרבה פעמים בחיים אמרו לי שאני צריך להפסיק לנבור

אנשים פועלים כמו שיכורים רק מתוך דפוסים ואז קוראים לזה לבחור.

ואני רק רוצה לעצור, לא משנה כמה קשה אני עובד אני לא מצליח למלא את הבור, 

הוא אף פעם לא היה מלא, נולדתי עם חור בלב, אבל, "כל אחד סוחב", אלוהים הזה רק רוצה בטובתך, איך אפשר בכלל להרגיש כאב?

"כןכן יופי מוח" רגש מתערב

אתה רק רוצה לברוח, אבל אני רק רוצה להתקרב, נכון רוב הזמן זה אתה זה שמתכתב אבל מה איתי?

אתה יודע שאם נקשיב רק לך אין לנו עתיד.

"אני לא סומך עליך, להקשיב לך זה מפחיד" 

אומר מוח

אני זה שמוצא לנו סיבות לשמוח, אתה משקר, איכשהו כל פעם כשמגיעים אליך אתה מתחיל לאלתר, 

וואלה אחי, אתה לא משתפר, כל פעם אותן טעויות, אתה רק מהמר.

כל פעם שאני מנסה לתת לך לעשות משהו אני מצטער, אתה כמו פיטבול, אתה לא משחרר, אני מעריך אותנו, אתה מוותר.

רגע חכו, זה אני מ, אנחנו חייבים ללמוד לחבר,

כל אחד מכם הוא טוב בפני עצמו, אבל ביחד אתם טובים יותר.

מוח, אתה תקבל את זה שלפעמים קורים דברים שאין להם הסבר, ולב?

אתה רק תבין שאתה לא מאחר, תבין שלפעמים, זה פשוט תלוי בחץ, תפסיק להלחץ.

אתה רק גדל כשכואב לך, אתה לא מתכווץ.

המיניות שלי מבוססת על שחרור

תמיד אהבתי לעשות מה שאסור, עם הזמן אני מבין יותר ויותר למה אני מכור, הפרקטיקה, אף פעם לא היתה הסיפור.

אני מתחיל להבין מתי מגיע לו התקף, הוא מגיע כשאני עייף מלזייף

וזה לא משנה בכלל אם המפלצת רוצה לטרוף, או להטרף.

שניהם ביטויים של אותו הדבר, מלמעלה או מלמטה, העיקר להרגיש משוחרר, לחיות בהווה, בלי עתיד ובלי עבר, 

כי ביום יום שלי?

להגיע למצב כזה זה חתיכת מאבק.

כמה דברים צריך לקחת בחשבון במשחק, כשהמוח עובד יותר מדי הוא בסוף, נשחק.

הצורך, הוא בלהיות רק לרגע אחד מנותק.

וזה לא משנה בכלל אם זה להכאיב, או לכאוב, כל דבר שרק יגרום לי להפסיק לחשוב.

לחשוב עליה, לחשוב עליי, תמיד היה קול שיודע שאני חושב יותר מדי.

כשזה מגיע למיטה, אני רק רוצה לעזוב ידיים, לעשות בלי לחשוב פעמיים, לפעול מהזין, 

האמת? גם כשאני יודע את זה, זה קשה לי עדיין, 

כי האמת היא שיש פה צרכים של שני צדדים.

להתרכז רק בשלי או רק בשלה? זה משחק עדין.

נראה לי שהדרך היחידה לשחרר באמת היא להיות אחד בתוך הסדין.

אז יצא לי לחשוב, כמה מכן כתבתן לי על הפוסט הקודם וזה שלח אותי לשאול, למה דווקא פה אני בוחר לכתוב?

דיברתן על זה שתשומת לב זה לא רק צורך של נשים, אלא פשוט צורך אנושי, והעולם הוא רק מראה, ראיתי את זה בכן רק כי אני פוגש את זה מהמקום הכי אישי.

בתכלס, אם אני כנה, חשוב לי להרשים, הערך של המילים שלי קיים רק אם יש מי שמקשיב, ונכון, אני כותב פה וזה נראה כאילו זה סתם תחביב, אבל האמת היא שזה נשאר כאן, כי יותר מזה אני פוחד להקריב.

מה שזה אומר זה שפה, אני כמעט ולא צריך להמר, גם אם אני מתרסק עם כל התוכן תוך 10 דק אף אחד כבר לא זוכר, הסיבה היחידה שאני כותב דווקא כאן, היא כי כאן אני מסתתר.

אני אומר לעצמי 

"טוב, אם האנשים כאן יאהבו את זה, זה אומר שאתה שווה"

למרות שבתכלס הייתי רוצה להעלות את זה לאינסטגרם, למרות שבכלל אין לי כזה, אני פשוט פוחד להתאכזב, כל יום אני אומר "מחר" וכל יום מחדש זה מתעכב, כל הפחד הזה הוא רק בגלל שאני מאמין שאני יכול לככב.

ואולי, זה רק האגו שלי, 

אולי

זה רק הצורך האנושי הזה

בתשומת לב.