ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

שביל הבריחה

מודה על כל הדברים שהעולם הזה נתן לי
כל צד של השוט נותן דברים אחרים שמדייקים את מי שאני
אולי אשתף כאן ואולי לא, וכנראה זה לא יעניין אף אחד כי כולם באים לפה להתחרמן.
לפני 7 שעות. יום ראשון, 31 במאי 2026 בשעה 15:04

את מחפשת אבא שיהיה גם החבר הכי טוב.

אני מתגאה בך כל פעם מחדש כשאת מתחילה לכתוב, אני חושב שאת נרתעת מחלק מהדברים שקורים כשאתה הופך מישהו לאדם הכי קרוב.

כי האמת היא, שהפחד הוא לא לגבי היכולת "להחזיק", אני רחוק מלהיות מושלם אבל בזה?

אני הרבה יותר מטוב מספיק.

מעטים האנשים בעולם שבכלל יש להם את הכלים לתת את מה שאני מעניק.

שלא נדבר על רצון, את המקום שיש בתוכי תמצאי אולי רק בחלל החיצון.

אז מה בכל זאת לא יושב מספיק נכון?

שאני לא אבא, ואני לא רוצה רק ילדה.

והאמת היא שאני גם לא חושב שאת כזו אבודה, אני ממש מקווה שאת השיעורים שאנחנו לומדים ביחד נכתוב בדם.

מה הקטע בדת?

שיש על מי להשען כשאת קטנה מדי בשביל לדעת, את מחפשת את אלוהים בבני אדם וכשאת לא מוצאת את משתגעת.

 

אני באמת חושב שאת צריכה אבא, ושאת מחפשת אותו במקום הלא נכון, כי אבא זה לא רק מישהו שתופס אותך חזק מהגרון.

זה מישהו שמשדר תמיד שהכל בסדר, שנותן מקום רק לך בחדר, אבא, הוא כל מה שאישה רוצה בגבר.

אבל בקשר, 

יש שני צדדים.

אז איפה הצרכים של הגבר עומדים?

הוא חייב להרגיש שמכבדים, שמעריכים את מה שהוא, זה יותר מלהוריד לכבודו בגדים.

וואלה גם גברים מפחדים, אלו שאומרים שלא פשוט לא מתמודדים, ואז הם מתבודדים, ואז צריכים אישור מבחוץ לזה שהם גברים, רוצים לראות עדים.

גם לגבר יש שדים, אי אפשר לרצות לקבל רק חלק מהצדדים.

 

אהבת אמת לא תופסת נפרדים.

אתמול. יום שבת, 30 במאי 2026 בשעה 11:15

כוסאמק למה הכל כמו עבודה

אתה מלצר במסעדה, המחשבה צריכה להיות חדה, לכתוב בענק שהכל בסדר על הדף, 

תחייך כל הדרך במרדף, שים לב שאתה לא נסחף, החוויה של כולם עומדת על הכף.

צריך לתת שירות, שיצאו מחוייכים, אתה מנסה הכי חזק להרגיע ובסוף מייצר מתחים, מגיש להם את האוכל ומפחד להגיד את המחיר, שואל כל פעם מחדש מאיפה להתחיל, אתה לא יודע לוותר על התפקיד שלך בתור המכיל, די כבר להלחיץ, תן לה שקט.

מרוב אהבה היא שותקת, יש לך תפקיד בסרט, תפסיק לרצות שהוא ישתנה, בגללך היא כל היום מקלידה ומוחקת, אתה תופס יותר מדי מקום בלי מילים, תפנה, אתה בסך הכל כאן לתת מענה.

אם תחליף את המוצר שאתה מוכר לא יהיה לו קונה, וגם איתכם.

אני כותב כל הזמן רק בחרוזים, אסור לטעות, הם מצפים לפאנצ׳ כל שתי שורות, תן לעולם את מה שהוא מצפה לראות, כי אם לא?

הוא לא יסתכל, אם עץ נופל ביער לבד הוא לא באמת נופל, איך משנים הרגל?

אני לא מצליח לעשות את ההבדל בין זה שלתפוס מקום זה להיות אגואיסט, לבין זה שזה בסדר לרצות לתת וגם לקבל.

 

אם אתה לא מספק את המוצר שמכרת אתה נוכל?

לפני 4 ימים. יום רביעי, 27 במאי 2026 בשעה 17:22

טוב, אז מאז הפעם האחרונה שעשיתי סקס לפני שבוע לא אוננתי, עכשיו החשק בשמיים.

בדרך כלל אני גומר כל יום, מקסימום יומיים, ועכשיו כשאני מתאפק, זה גורם לי לא לראות בעיניים, אני חושב רק על הדברים הכי קיצוניים שיש, אין ביניים, ובינתיים?

 

אני לא יכול לעשות עם זה כלום, ככה זה בשתיים, יש פה מלחמה קשה בין המוח לזין, ואיכשהו שניהם כועסים עליי.

כמה דופמין צריך כדי להיות מאושרים?

איך מחזיקים קשרים? איך פותרים?

כשרגשות מעורבים אני לא יודע איך מתקשרים.

זה הרבה יותר קשה מפשוט להזרים, הכי קל למצוא ריגוש אצל זרים.

אפשר לעשות הכל ולהיות הכל, מקסימום לעולם לא חוזרים.

רמת החשק כרגע = צריך.

ואני ממשיך, אני לא רוצה לאונן, זה מרוקן, זה נותן לי כח רק כשזה מתמזג עם האנרגיה שלכן.

קצת קשה לי להמשיך להלחם, אולי לכתוב יעזור לי לפרוק בדרך אחרת

זה ייתכן?

לפני 7 ימים. יום ראשון, 24 במאי 2026 בשעה 17:43

תמיד כשאני מפסיק לשמור את כל המילים שלי רק לעצמי זה עושה לי בלגאן.

הם לא יודעים את זה אבל מה שהם הכי אוהבים זה שאתה שומר אותך קטן, יש בך כלכך הרבה מקום שאם אתה לא תופס אתה יכול להכיל כל מטען, וזה מובן, מי לא אוהב מישהו שיודע להכיל כל גוון?

הרי בכולנו יש המון צבעים, פעם שחור, פעם לבן, פעם כחול.

וכל פעם אנחנו מביאים גוון אחר אל הבריסטול, אבל זוכרים שכשהיינו ילדים, פשוט יכולנו לקחת את המכחול, לטבול, ולקשקש כאילו לא אכפת לנו מה יצא בסוף? ללכלך הכל?

אז אני כמו הקנבס הזה, רק עם קול.

נמאס לי להיות זה שיודע בדיוק מה לשאול, אני רוצה ללמוד ליפול, ולא כדי לקום, אני רוצה להיות ילד שלא מפחד לצייר עקום,

שיגידו לו 

"וואו איזה ציור יפה" למרות שלא מבינים שם כלום.

כי כל מה שהוא עשה, זה פרק על הדף תסכול.

 

האמת היא, שאני לעולם לא אהיה קל לעיכול, וגם לא קל לעיקול, ותמיד תגיע איתי שיחה שתהיה מעיקה להיא, קול.

לפני שלושה שבועות. יום שני, 4 במאי 2026 בשעה 13:35

אז הכלוב נתן לי מנוי במתנה לחודש

אני לא יודע אם זה פרס או שזה עונש

דווקא כשרציתי ליזום תקופת יובש

נלחם להמשיך להתייחס לנשים בחרדת קודש

 

ומה זה בכלל אומר?

הרי אם אתה משתמש בהן כדי להשיג דופמין

זה לא סותר?

במה אתה סוחר?

ומה זה הצימאון הזה להתחבר?

לאן אתה ממהר?

ותגיד, על בסיס מה אתה בוחר?

אולי פעם אחת תשחק כדי לא להפסיד

תפסיק להמר

הרי אתה נכנס ליותר מדי ידיים ולא מצטער.

אתה בכלל לא מסוגל לתפוס מצב בו משהי כאן להישאר, המובן מאליו הוא שתלמד ממנה משהו, ואז זה יגמר.

 

יופי גורם לי להשתפר, רעל ממכר, אני כאן להשתכר.

המנוי גורם לי לכתוב כשהרצון הוא להתחפר.

לפני חודש. יום ראשון, 26 באפריל 2026 בשעה 15:25

יש לי עוד כלכך הרבה לספר לך

חבל שלא הספקת לשאול

כנראה שאין דבר כזה קשר שנגמר כשאתה מרגיש שאמרת הכל

מישהו יכול לספר לי איך משתיקים את הקול?

כי חייב להיות כפתור

אחד כזה שמפסיק לשאול "למה דווקא את זה הוא רצה שאני אעבור?"

כלכך הרבה פעמים בחיים אמרו לי שאני צריך להפסיק לנבור

אנשים פועלים כמו שיכורים רק מתוך דפוסים ואז קוראים לזה לבחור.

 

ואני רק רוצה לעצור, לא משנה כמה קשה אני עובד אני לא מצליח למלא את הבור, 

הוא אף פעם לא היה מלא, נולדתי עם חור בלב, אבל, "כל אחד סוחב", אלוהים הזה רק רוצה בטובתך, איך אפשר בכלל להרגיש כאב?

 

"כןכן יופי מוח" רגש מתערב

אתה רק רוצה לברוח, אבל אני רק רוצה להתקרב, נכון רוב הזמן זה אתה זה שמתכתב אבל מה איתי?

אתה יודע שאם נקשיב רק לך אין לנו עתיד.

 

"אני לא סומך עליך, להקשיב לך זה מפחיד" 

אומר מוח

אני זה שמוצא לנו סיבות לשמוח, אתה משקר, איכשהו כל פעם כשמגיעים אליך אתה מתחיל לאלתר, 

וואלה אחי, אתה לא משתפר, כל פעם אותן טעויות, אתה רק מהמר.

כל פעם שאני מנסה לתת לך לעשות משהו אני מצטער, אתה כמו פיטבול, אתה לא משחרר, אני מעריך אותנו, אתה מוותר.

 

רגע חכו, זה אני מ, אנחנו חייבים ללמוד לחבר,

כל אחד מכם הוא טוב בפני עצמו, אבל ביחד אתם טובים יותר.

מוח, אתה תקבל את זה שלפעמים קורים דברים שאין להם הסבר, ולב?

אתה רק תבין שאתה לא מאחר, תבין שלפעמים, זה פשוט תלוי בחץ, תפסיק להלחץ.

 

אתה רק גדל כשכואב לך, אתה לא מתכווץ.

לפני חודש. יום חמישי, 23 באפריל 2026 בשעה 8:17

המיניות שלי מבוססת על שחרור

תמיד אהבתי לעשות מה שאסור, עם הזמן אני מבין יותר ויותר למה אני מכור, הפרקטיקה, אף פעם לא היתה הסיפור.

 

אני מתחיל להבין מתי מגיע לו התקף, הוא מגיע כשאני עייף מלזייף

וזה לא משנה בכלל אם המפלצת רוצה לטרוף, או להטרף.

שניהם ביטויים של אותו הדבר, מלמעלה או מלמטה, העיקר להרגיש משוחרר, לחיות בהווה, בלי עתיד ובלי עבר, 

כי ביום יום שלי?

להגיע למצב כזה זה חתיכת מאבק.

כמה דברים צריך לקחת בחשבון במשחק, כשהמוח עובד יותר מדי הוא בסוף, נשחק.

הצורך, הוא בלהיות רק לרגע אחד מנותק.

 

וזה לא משנה בכלל אם זה להכאיב, או לכאוב, כל דבר שרק יגרום לי להפסיק לחשוב.

לחשוב עליה, לחשוב עליי, תמיד היה קול שיודע שאני חושב יותר מדי.

 

כשזה מגיע למיטה, אני רק רוצה לעזוב ידיים, לעשות בלי לחשוב פעמיים, לפעול מהזין, 

האמת? גם כשאני יודע את זה, זה קשה לי עדיין, 

כי האמת היא שיש פה צרכים של שני צדדים.

להתרכז רק בשלי או רק בשלה? זה משחק עדין.

 

נראה לי שהדרך היחידה לשחרר באמת היא להיות אחד בתוך הסדין.

לפני ארבעה חודשים. יום חמישי, 8 בינואר 2026 בשעה 11:37

אז יצא לי לחשוב, כמה מכן כתבתן לי על הפוסט הקודם וזה שלח אותי לשאול, למה דווקא פה אני בוחר לכתוב?

דיברתן על זה שתשומת לב זה לא רק צורך של נשים, אלא פשוט צורך אנושי, והעולם הוא רק מראה, ראיתי את זה בכן רק כי אני פוגש את זה מהמקום הכי אישי.

בתכלס, אם אני כנה, חשוב לי להרשים, הערך של המילים שלי קיים רק אם יש מי שמקשיב, ונכון, אני כותב פה וזה נראה כאילו זה סתם תחביב, אבל האמת היא שזה נשאר כאן, כי יותר מזה אני פוחד להקריב.

 

מה שזה אומר זה שפה, אני כמעט ולא צריך להמר, גם אם אני מתרסק עם כל התוכן תוך 10 דק אף אחד כבר לא זוכר, הסיבה היחידה שאני כותב דווקא כאן, היא כי כאן אני מסתתר.

אני אומר לעצמי 

"טוב, אם האנשים כאן יאהבו את זה, זה אומר שאתה שווה"

למרות שבתכלס הייתי רוצה להעלות את זה לאינסטגרם, למרות שבכלל אין לי כזה, אני פשוט פוחד להתאכזב, כל יום אני אומר "מחר" וכל יום מחדש זה מתעכב, כל הפחד הזה הוא רק בגלל שאני מאמין שאני יכול לככב.

ואולי, זה רק האגו שלי, 

אולי

זה רק הצורך האנושי הזה

בתשומת לב.

לפני ארבעה חודשים. יום רביעי, 7 בינואר 2026 בשעה 10:57

מה קורה היום?

קמתי רעב, ומן הסתם שאני לא מדבר פה על אוכל, קמתי ואני חושב על הבנות האלה שמנסות למצוא חן, אלה שמשתמשות בגוף שלהן כי הן חסרות ביטחון לגבי התוכן.

והאמת? להרבה מהן דווקא בכלל לא חסר, הן פשוט חושבות יותר מדי, ומה לעשות שתשומת לב זה ממכר?

ואנשים חכמים אוהבים לקבל את מה שהם רוצים, ומהר.

 

אני שוכח את הרגעים שבהם אני גומר, אבל את הרגעים שבהם משהי השתמשה בגוף שלה כדי לגרום לי לרייר?

וואו.

אותם אני זוכר, וזה מה שבא לי.

מבט בעיניים ושקט מהפנט שאומר דבר אחד

"אני לא נורמאלית"

לא מדובר פה במחשבות על מין אנאלי או אוראלי

המחשבות רצות לרגעים שבהם האנרגיה, היא הדבר הכי ברוטאלי.

משהי שהצורך שלה בתשומת לב, הוא לא להפוך לויראלית, אלא רק לשמוע מגבר אחד

"יא אללה שלך, תראי מה את עושה לי"

 

עכשיו תייצרו לי טראפיק בתגובות, כשקראתן את הפוסט, יש סיטואציה שעלתה לכן לראש?

 

לפני חמישה חודשים. יום חמישי, 1 בינואר 2026 בשעה 8:14

וואי וואי כלוב מה עשית, נתת לי מנוי דווקא עכשיו, תודה מכל הלב אבל...אתה יודע שטעית?

 

תמיד הייתי טוב עם מילים, ועכשיו כשאני יכול לכתוב לכל פרופיל? השיגעון רק יכול להסלים.

הבעיה האמיתית כאן היא שבכלכך הרבה מכן אני מוצא משהו מפליא, 

אני קורא ורואה אתכן, והדימיון מפליג.

ה"סחורה" של הנשים כאן, טובה בפער מהסחורה של הגברים.

ואני לא אומר את זה כדי להרים, גברים זה גברים, הם פועלים מהייצר וזה המון פעמים עוד סתם מקום לבוא אליו כשהם חרמנים.

אבל הנשים? אם אתן נמצאות כאן, כנראה שיש בכן משהו חריג.

 

ואני לא מדבר בכלל על משהו מיני, רוב הזמן אני פשוט סקרן להכיר את האופי שיושב שם בצד השני.

כי המין שאתן משתפות כאן הוא רק הדרך בה אתן מביאות את זה לידי ביטוי, תמיד אהבתי אתכן יותר כשיש בכן משהו חבוי.

 

כשאני כותב אני פתאום מבין בפעם הראשונה את ההתמכרות שלכן לתשומת לב.

 

אני בחיים לא עושה מנוי, זה מגביר את ההתמכרות,

אין שום סיכוי.