מתגעגעת לדינמיקת טופ-בוטום שלנו.
השגרה והעייפות תפסו את חיינו והתחלנו להרגיש את זה, יחד עם מעברי דירה ושינויים כאלה ואחרים והרצון לחוות הכל מהכל, אנחנו מגיעים מותשים למיטה,
אני מגיעה בלי רצון לחוות כאב
וגם אם אני כן רוצה, אתה לא במוד
ולפעמים שנינו גמורים
ותכלס אין זמן, פשוט אין זמן.
ונמאס לי להזכיר ולבקש,
אולי יום אחד תחזור ותיזום את זה, אולי אתגבר על העקשנות הזו ואני שוב אבקש ואזום,
מהמפגשים הראשונים שלנו שהיית פשוט מרים אותי מהשיער וגורר אותי לחדר.
דומיות וטופיות מתחילה לכסות יותר מדי אספקים מהחיי שלי, ואיפשהו המאזוכיזם והבוטום גווע לו.
האם אגיע לרמה בה כבר לא אוכל להיות בצד הזה, שבו התחלתי? המשווע לכאב ורוצה רק לעוף רחוק?
האם צביון הבדסמ שלי ישתנה עד כדי כך ללא היכר?
איפה הימים בהם הייתי נקשרת 5 פעמים בשבוע, עוברת ומעבירה סשנים פעם ביומיים שלוש?
איף
מקוללת
