My secret land

I used to wax poetics about the darkness,

How beautiful the sharp edges of the shadows are when they swallow you whole, leave you vulnerable.

How the blade of a knife cuts into flash and leaves a masterpiece of blood and viscera on a rotten pavement.

I like those images, the raw violence and pain of a twisted society. probably because I never experienced it.

I'm privileged im my attraction to the darkness, able to maintain a fantasy.

At least for now.

I need to get really fucked up right now

Any takers?

*that are around my age and in tel aviv.

I fucked up. I was so afraid I won't be abale to sleep that I took something to help me, but I took it too soon and now I'm awake again 🤦‍♀️

Talk about a double edged sword.

I can't sleep, I'm not even tired. Fucking ridiculous.

Usually I read when I'm like this, but I can't concentrate.

I feel like a big girl, with my big girl plans and responsibilities and fucking saggy breasts.

I hate it all.

I hate everything so much.

Where does this anger come from?

This rage that always simmers at my core?

I'm like the fucking Hulk, you wouldn't want to make me angry, cause when I'm angry I cry.

And it's awkward and gross and no one wants to see that.

למה אני נכנסת לפה?

סתם שטות

אבל היי, אם אני לא אעשה שטויות מדי פעם כבר עדיף שאהיה אזרחית שומרת חוק התורמת את חלקה למדינה,

וזה לעולם לא יקרה.

אתם מצליחים להכיר אנשים מלוח ההיכרויות פה?

ומעבר, להכיר אנשים ששווה להכיר?

בימים כאלה של חוסר וודאות, כשהחיים מרגישים כאילו הם מתפרקים לי בידיים, אני נשברת.

אבל אני כבר לא בת 16, וגם כשאני נשברת זה בחלקים, כדי לא להפריע לסדר היום, כדי לא לשבש את רצף העבודה.

כי למי אכפת שאני נשברת? מי בכלל יודע?

זה לא עניינם. שילכו להזדיין. אני אשבר לי לבד עם עצמי.

ובימים כאלה, כשלחבר את עצמי מחדש מכביד יותר מבדרך כלל, עצוב לי שאני כבר לא בת 16, ואני כבר לא מסוגלת להתפרק לגמרי, להטחן לאבקה ולהיעלם מהעולם.

כי אני כבר לא כל כך נאיבית להאמין שהכל יעצור מעצמו. כבר לא כל כך אופטימית להאמין שמחר לא יגיע.

No matter how much I try, and believe me I try my absolute best, I can never hurt myself as good as others can.

Human connections are hard. Time and time again I'm reminded how unsuitable I am for a mature society. I have no energy to nurture relations and no patience for strangers.

How do you know if someone is worth the effort pf getting to know them?

You don't. Not until you've gotten to know them. Ain't that a bitch.

I doom myself to suffer no matter the actions I take, whether I choose solitude or subject myself to awkward social interaction, the pain is constant.

Can I skip all that and be ok please?

Birthdays are important to me, they're special, indulgent and preformative. Yet I lost interest, I no longer trust myself to treat me right.

I never did, really. I let other people do it, spoil me like I won't let them any other time. But I've been burned, forgotten and discarded, mostly just grew up.

What can I do for my birthday this year to restore my faith in hedonism?