אני לא יודעת איך אני עוברת מאפס למאה וחזרה במהירויות כאלה. זאת לא אני, לא אני שאני מכירה, אני דכאונית, אינטרווורטית, לא יוצאת מהמיטה חודשים, מתמודדת לבד, לעולם לא מפילה על אחרים לטפל בי ברגעים קשים.
איכשהו בשנים האחרונות סימפטומים של מאניה התחילו לצוץ, חוסר שקט, אימפולסיביות, חרדה, בשבוע אחד מצאתי את עצמי פעמיים במצב כל כך קטטוני ומפוחד שקראתי לאחרים להציל אותי. לא עשיתי את זה מעולם ועכשיו פעמיים בשבוע.
אני לא יודעת איך להתמודד עם האשמה על הדברים שאמרתי, תמיד שמרתי לעצמי כי אני מפחדת כל כל מההשלכות. וצדקתי, עכשיו אני מתמודדת עם ההשלכות וזה לא שווה את זה.
היום הזה מוזר.
דיברתי עם מליון אנשים ובסוף אני הולכת למסיבה עם אקסית/חברה טובה שחשבתי שהקשר בינינו מת, והשלמתי עם זה, הייתי בסדר עם האובדן כי הוא הגיע בהדרגתיות, ועכשיו מסיבה? הזוי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד ואיכשהו אני פוגעת בכולם.
פעם התגאיתי בעובדה שאני מוציאה את כל הרע על עצמי, אף פעם לא משליכה על אחרים, עכשיו כשאני לא יכולה לטעון את זה על עצמי יותר אני שונאת את עצמי יותר מאי פעם, שזה רף מאוד מרשים לעבור.