עוד יום עבודה.
עוד כאב גב.
אני לא בוכה.
זה הזמן הזה בגלי מצב הרוח שלי. הזמן הזה שבו לא הכל כואב 100% מהזמן.
זה לא אומר שאני שמחה או שאני לא רוצה למות, אני רק לא מפרקת סכיני גילוח ואוגרת כדורים כמו בתקופות השפל.
אני שונאת את תחושת הריק הממוצעת הזאת.
זה הזמן שקשרים שטרחתי לבנות מתפרקים כי אין כאב שידחוף אותי לחפש נחמה, רק לאות ועצלות שדוחות כל ניסיון להרעיף חיבה.
זה זמן שאני מרגישה מזויפת. לא הכל כל כך קשה, לא הכל כל כך כואב, אז מה אני מתלוננת? למה אני מוותרת?
ואני צריכה להזכיר לעצמי שכן כואב, כי גם בתקופות הגאות הכל קשה וכואב, רק שהסבל מאחורי זכוכית והוא צריך לצעוק יותר חזק כדי להגיע אלי.
לא מגיעה לי עזרה
אבל כן מגיעה
לא מגיעה לי חמלה
אבל כן מגיעה
לא חייבים לי כלום
אבל יכולים לתת
המטפלת שלי תקפוץ מאושר אם היא תדע שאני בכלל מעזה לכתוב מילים כאלה. שאף אחד לא יגלה לה.