תקשיבו, כיף לי.
זה הזוי.
ידעתי שיהיה כיף. ידעתי שיש תקופות כאלה, שזה יכול לקרות, אבל זה עדיין מפתיע אותי.
כמובן שזה מגיע עם impostor syndrome, עם הידיעה שמצד אחד לא מגיע לי להרגיש ככה. ומצד שני שאם אני מרגישה ככה לא מגיע לי לטעון שאי פעם רע.
אבל fuck that. כרגע טוב. נוח וטעים ומעניין ומספק.
הייתי היום במוזיאון כלי נגינה. אחד המקומות המעניינים, הייתי שם שעה וחצי והייתי נשארת עוד שעה אם לא היו סוגרים עלי את הדלתות.
יש סקסופון עם שישה פעמונים ובסון שנראה כמו מפלצת ותיבת נגינה בגודל של עוגב.
ושוקולד! כל כך הרבה שוקולד, ושוקולד כל כך טעים, מריר ועשיר ואיכותי.
אני חייבת לשאול את עצמי מתי זה יגמר, כי אחרת אני לא אעמוד בהרגשה הזאת. אני חייבת לדעת שהיא לא לנצח, שהכאב תמיד חוזר, או שאני אתקע בדליריום. בעולם מתוך משקפי אסיד, מעבר למראה, במורד המחילה.
לא שזה בהכרח רע, יכול להיות נחמד שם, אבל זה לפעם אחרת.