פעם בתחילת דרכי בכלוב, הייתי מוצאת את עצמי בכל מיני סיטואציות עם גברים שונים, הייתי מזדיינת הרבה יותר, ונמשכת לכל אלה שידעו לדבר יפה, להגיד את המילים הנכונות, לגעת לי בצורך הכל כך חזק להרגיש נאהבת, רצויה, שייכת לאנשהו, למישהו...
במשך הזמן למדתי מה אני שווה, כמה אני שווה, וגם למדתי לסנן יותר, לקרוא בין השורות, להבין בדיוק מה רוצים ממני, וגם מה עושה לי טוב יותר או רע יותר.
כל כך קל לגברים לזהות אישה שבורה שרק מחפשת מי שירכיב את סך חלקיה שהתפזרו לכל עבר.
הייתי אחרי גירושים קשים, אחרי נישואים מקטינים, אחרי אובדן של בן, רק רציתי מישהו שיאהב אותי, לרגע, ללילה, ליום...
הכל ריגש אותי, הרגשתי כמו ילדה שנכנסת בפעם הראשונה לחנות צעצועים חדשה ורציתי את הכל, את כולם, קנאתי בנשים שכתבו פתוח ומגרה, קנאתי בגברים שכתבו על אהבה, על כאב, קנאתי בתמונות של נשים סקסיות בטירוף, והתפעמתי מגופות של גברים צעירים וחתיכים.
לא ידעתי אז להבדיל בין שולטים, נשלטים, ואחרים, כל טיפה של תשומת לב הייתה כמו טיפת מים במדבר היבש שהיה אני.
כל מה שבאמת רציתי היה להחזיר לעצמי את השליטה בחיים שלי, לא להרגיש כל כך מכוערת, שמנה, חסרת ערך, כמו שהגרוש נתן לי להרגיש. במשך שנים הוא חזר על המשפט "מי ירצה אישה כמוך? מי ירצה להסתכל עליך בכלל? מי יקח אותך כשאת נראית ככה?"
מצאתי פה אהבות קצרות, אהבות ארוכות, אהבה של פעם בחיים, ומעט חברים טובים שאני מחזיקה קרוב קרוב ללב ומתפללת שהם תמיד ישארו לצידי.
למדתי לאהוב את הגוף שלי, את הפנים שלי, את השיער שלי (שתמיד הרגיש לי כמו רעמה לא מסודרת), למדתי לעמוד על שלי, להגיד במילים את מה שפחדתי להגיד אפילו בלב, למדתי לשחרר אנשים ולהוציא אותם מהחיים שלי, חזרתי לחייך, לצחוק, לבכות מהלב ולא רק להוריד דמעות בשקט.
הגעתי לשלב שהפסקתי להאמין שאמצא פה מישהו אמיתי, מישהו שמעבר למשיכה אליו במילים אמשך אליו גם פיזית, מישהו שיראה אותי מבפנים לא רק מבחוץ, אז פניתי חזרה לעולם הונילי, התחלתי להכיר גברים ונילים, חשבתי שבעולם הונילי אין גברים מניפולטיבים כמו בכלוב, סיננתי בקפידה, נתתי להם לחזר אחרי כמו שממש התגעגעתי שמחזרים אחרי.
אז הגיע הרגע שהחלטתי לצאת לדייט הונילי הראשון שלי. דברנו הרבה, הבהרתי את הגבולות שלי, וחשבתי שהכל מובן וברור. בפגישה עצמה מצאתי הרבה נקודות חיבור, טעם דומה במוסיקה, הרבה נושאי שיחה מעניינים, אבל המרחב האישי שלי נפרץ כל פעם מחדש, הידיים שלו נשלחו לגעת בי בכל הזדמנות, נסיונות לנשק ולחבק, ולהוביל לסקס בפגישה הראשונה, העיבו על כל מה שהרגשתי כחיבור נכון לי.
למחרת קיבלתי ממנו הודעות שגרמו לי להתכווץ, כל מילה שניה הייתה "מבאס שלא... התנשקנו, שכבנו, התעוררנו ביחד..." וכו'. אני הכי התבאסתי כי כמו שחשבתי שמצאתי חיבור למרות הכל, התברר כסתם עוד ניסיון לזיון קל ומהיר... (הוא נעלם כלא היה...)
כמה אפשר להתאכזב?
הלב שלי כבר לא נפתח באותה קלות כמו פעם...
לפעמים, רק לפעמים, מבליחה בי מחשבה על להזדיין בלי רגש, על סיפוק מהיר פיזי, על זיונים בלי מחשבה, אבל אז אני חוזרת לעצמי ולהבנה שאני כבר לא בנויה ככה, שהגוף הראש והלב מחפשים משהו יותר עמוק, יותר אמיתי, יותר קבוע.
מעדיפה להשאר לבד מאשר להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמי, או להרגיש זולה ולא בקטע טוב...
אם תעשה ממני מלכה בחוץ, תקבל זונה במיטה!
בוקר טוב
💜
