ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומן חלל

מסע בין כוכבים...
לפני 10 חודשים. 10 ביוני 2023 בשעה 8:55

 

 

כל העולם ים,

רק הזין שלי יבשה.

איפה תשבי?

 

 

שבת שלום 

 

 

💜

לפני 10 חודשים. 2 ביוני 2023 בשעה 12:06

 

אשה לא תהייה שווה לגבר מעולם,

עד אשר היא תצעד במורד הרחוב

עם ראש מקריח,

כרס תפוחה מבירה

ועדיין תחשוב שהיא מהממת...

 

 

 

שבת שלום 

 

 

💜

לפני 11 חודשים. 14 במאי 2023 בשעה 16:31

 

בדיוק כמו שאני אוהבת את התה שלי...

 

 

 

 

בתוך שקית, מתחת למים!

 

 

 

 

💜

לפני 11 חודשים. 24 באפריל 2023 בשעה 7:13

 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

איזה יום טעון רגשות היום הזה...

אנשים איבדו את היקר להם מכל, והמדינה מכבדת אותם ביום מיוחד, יום בו כולם זוכרים.

המשפחות השכולות זוכרות כל יום, עולות לקבר כל שנה בתאריך הקבורה לאזכרה והדלקת נרות.

יום הזיכרון הוא יום לכל העם, יום ממלכתי שבו נתנת הזכות לכל העם לזכור, זהו לא יום ששייך למשפחות השכול, זהו לא יום ששייך לימין או לשמאל.

אנשים בגלל הדעות הפוליטיות שלהם, בגלל שנאת חינם, בגלל עוד הרבה דברים, חושבים שיום הזכרון שייך אך ורק למשפחות השכול.

אז זהו שלא!

יום הזיכרון הוא של כל העם, ימין, שמאל, חרדים, חילונים, דרוזים, נוצרים וגם ערבים ישראלים שהתנדבו לשירות צבאי.

זהו לא יום זיכרון למחבלים, טרוריסטים שבאשמתם יש לנו הרבה מתים מפעולות איבה, זה לא יום לחבק את אלה שרוצים במותנו.

על הנופלים במערכות ישראל נאמר -

"במותם ציוו לנו את החיים"

מי שמקדש את המוות אין שום סיבה לכבד אותו או את משפחתו.

 

משפחות שכול יקרות, באזכרות הפרטיות שלכן תזמינו את מי שתרצו, תכבדו את המתים שלכם איך שתרצו.

ביום הזיכרון תכבדו את זכרם בזה שלא תכניסו פוליטיקה לבתי הקברות, כי בניכם ובנותכם מתו על הגנת כולנו, בלי הבדל, בלי דעות פוליטיות, בלי הבדל בין חילונים לדתיים, בלי הבדל מי נמצא בממשלה או בכנסת.

יום הזיכרון הוא יום של כולם!

 

יהיה זיכרם של הנופלים ברוך.

 

🖤

לפני 11 חודשים. 18 באפריל 2023 בשעה 5:16

 

 

 

 

נדם ליבו של הפניקס 

 

כי מעפר באת ולעפר תשוב 

 

 Ashes to ashes dust to dust 

 

 

🖤

 

 

 

לפני שנה. 17 באפריל 2023 בשעה 12:20

 

הבטחת! הבטחת ולא הספקת לקיים!

 

היום הלך לעולמו האדם שהכי אהבתי בעולם.

הוא היה בן זוגי כשהיינו ילדים בני 19-20, ומאז נשארנו חברים טובים.

החיים הובילו את שנינו לכיוונים שונים, אולם שבילי החיים תמיד הפגישו בינינו, לפעמים פגישות מתוכננות, לפעמים פגישות סתם כך באמצע החיים.

תמיד עם חיוך גדול, חיבוק דוב מוחץ, וההבטחה שהכל יהיה טוב.

הגבר שבשבילי היה מודל לחיקוי, מודל לאהבה חסרת גבולות וזמן, הגבר שחרט על לוח ליבם של כל מכריו את אהבתו.

אתה הבטחת שאף פעם לא תעזוב, שתמיד תהיה לצידי כשאצטרך, שיבוא יום, לקראת סוף חיינו, שתבוא ותחטוף אותי, ונברח ביחד לכולם.

הבטחת ולא הספקת לקיים.

היום הלב שלי איבד פיסה ממנו, חלק ממני נדם לנצח.

הגבר שהכניס אותי לעולם הבדסמ, הגבר ששמר עלי מרחוק ומקרוב תמיד, ליבו נדם היום.

הכאב בלתי נתפס, העצב עמוק מלהכיל.

אהובי הנצחי, דובי שלי.

אני מסרבת להפרד ממך, לנצח תחיה בתוכי!

 

איזה יום עצוב.

 

🖤

 

לפני שנה. 14 באפריל 2023 בשעה 17:45

 

כבר שנה וקצת שאני לא מעשנת גראס, הענן הירוק כבר לא ממלא את תא הטייס, הכל חד מידי, מורגש מידי, גם הכאבים הפיזיים, גם הטראומות, הכל יותר מידי בשבילי. אני מתגעגעת לשקט בראש, לרגיעה בגוף, לצחוק משוחרר, בא לי ג'וינט! 

 

אני לא שייכת לעולם השליטה, לא שולטת ולא נשלטת, אבל לפעמים אני תוהה, אם הייתי נשלטת, אם ריצוי, סגידה וכל מה שקשור בשליטה, היה חלק ממני, האם היה לי יותר קל למצוא זוגיות? האם לא היה לי איכפת להזדיין עם כל זין? האם רגש ומונוגמיה לא היו רצון שבוער בי?

אם הייתי נשלטת היה לי יותר קל?

 

כבר הרבה זמן שאני לבד, ושמתי לב שלאחרונה גברים בגילי כבר לא מתחילים איתי, כמות הגברים הצעירים, בשנות השלושים המוקדמות ומטה, שמתחילים היא גבוהה מהרגיל, מה שהם לא מבינים שהמשפט שהכי מוריד לי מהם הוא "אני נמשך למבוגרות, את יודעת כמה נשים בנות 55 ומעלה כבר זיינתי?, מה איכפת לך? תקבלי סקס טוב רק בלי מחוייבות, עד שתמצאי את הזקן שמתאים לך."

אחר כך הם לא מבינים למה אני מפסיקה לענות להם.

 

 

בא לי אהבה אמיתית, בא לי סקס מטורף, אבל הכי בא לי זה - נס קפה טעים וג'וינט ענקי...

 

 

שבת שלום 

 

 

💜 

לפני שנה. 12 באפריל 2023 בשעה 18:26

 

חוויתי היום עוד טראומה שבוודאי תתווסף לאוסף הטראומות שלי, מקווה שזה לא ירדוף אותי יותר מידי זמן.

בדרך חזרה מהטיול עם הכלב, עוד חצי דקה ואנחנו כבר בבית.

הכלב של השכנים שלי, כלב קטן - בינוני, זקן שכמעט ולא רואה, בקושי הולך, אבל כל היום גומע מרחקים, הולך מהבית של הבעלים שלו לבית של הסבתא שלהם, כל יום כל היום, הכלב עבר שבץ מוחי בעבר וההליכה שלו קצת עקומה.

הכלב שלי והוא חברים, כל יום נפגשים ושמחים להפגש, לואי ראה אותו והתחיל לבכות, הכלב במקום להמשיך ללכת פשוט נעצר ורכב גדול שנסע על הכביש לא הספיק לעצור והכלב נמחץ מתחת לגלגל שלו.

האגן כנראה התרסק לו, וכל העור התקלף לו, דם מילא את כל הכביש, הבחור המסכן שנהג ברכב עצר וירד לעזור לכלב, שנינו בהלם, לואי מנסה למשוך אותי בהסטריה לכיוון החבר שלו, ואני מושכת אותו בחוזקה לכיוון הבית.

כולי רועדת, מתקשה לנשום, רצה הביתה בזמן שהבחור מזיז את הכלב מהכביש ומתקשר לבעלים שלו.

אני יושבת בבית, מחבקת את לואי חזק, מנסה להרגיע אותו ואותי בזמן שאני שומעת את השכנים שלי רצים לכיוון התאונה, כל הגוף כואב לי, לואי מבולבל רוצה לצאת מהבית ואני רק מחבקת אותו מנסה לדבר אליו בקול רגוע.

אחרי כשעתיים, אני יותר רגועה, לואי רגוע לצידי על הספה, הוא קם ומבקש  לצאת שוב, הוצאתי אותו למרפסת של ההורים והוא התיישב מול המעקה של המרפסת מסתכל לעבר הכביש, מחכה שהחבר שלו יעבור שם כמו תמיד.

אחרי חצי שעה בערך לקחתי אותו הביתה, וראיתי את השכנים, הורים, ילדים, וחברים שלהם מארגנים את הקבורה של הכלב בגינה שלהם, שוב התמלאתי בעצב.

אני עדיין מזועזעת מהמראות שראיתי, מהצרחות של הכלב המסכן, אני מרחמת על המשפחה שהיו צריכים לראות את הכלב הזקן שלהם מסיים את חיו בצורה נוראית כזו.

מקווה שהוא הגיע לגן העדן של הכלבים והוא רץ במרחבים, בלי כאבים עם הרבה חברים, והוא מאושר.

 

🖤 

לפני שנה. 3 באפריל 2023 בשעה 7:51

 

פעם, לפני שנים רבות, חיה אישה מאושרת.

היא טרפה את החיים, היא בילתה מצאת החמה עד צאת הנשמה.

כל יום בשבילה היה חגיגה.

ואז לאט לאט, החיים השתנו, היא השתנתה, הפסיקה לחגוג, הפסיקה לטרוף.

היא איבדה משקל, ואיתו את השמחה.

היא הביאה ילדים לעולם, ולימדה אותם לשמוח, להנות, לטרוף את החיים, אבל בתוכה, היא נבלה, קמלה כמו פרח עונתי, עד שלא נשאר ממנה דבר חוץ מקליפה ריקה.

פעם לפני הרבה שנים, היא יצאה לחיים חדשים, ניסתה למלא את הקליפה, בחיים חדשים.

דחקה הצידה, טראומות, כאבים וכל דבר שנראה לה מכביד ומאיים.

כל הדברים שנדחקו הצידה גדלו מעצמם, הפכו לבועה ענקית מעל ראשה, אבל היא התעלמה מהבועה, כי כל עוד לא נוגעים בה היא נשארת שלמה, שומרת בתוכה את כל הכאבים והטראומות, והם לא נוגעים בחיים שהיא ניסתה לבנות לעצמה.

היא מילאה את עצמה בדברים ריקים, באנשים ריקים, בשואבי אנרגיות, בדברים שליליים, לאט לאט הנשמה שלה השחירה עד שגם גם היא נעלמה.

שוב היא נשארה קליפה ריקה, שחורה מבפנים ורקובה.

הבועה מעל לראשה התנפצה!

ולא היו לה הכלים הדרושים להתמודד עם כל הכאבים, הטראומות וכל הפחדים, אז היא נתנה להם להשתלט עליה, למלא אותה, לתפוס את המקום בתוכה.

מאז היא שכחה איך חיים, איך מתמודדים, איך טורפים את החיים.

פעם לפני הרבה שנים חיה אישה.

היום ליבה שבור, נשמתה מושחרת, היא איבדה את התקווה, היא שוב מתה מבפנים.

מעטים הדברים שגורמים לה לחייך, מעטים החברים שמחזירים אותה לחיים.

אבל כל עוד הם שם, היא תמשיך ללכת... 

אולי יקרה נס וניצוץ חדש יצית שוב את גחלת חייה, ויחזיר לתוכה את האור.

פעם לפני הרבה שנים... היינו מאושרים.

לפני שנה. 2 באפריל 2023 בשעה 18:58

 

כואב לי כל הגוף!

מרגישה כאילו נכנסה בי משאית.

רק שזו לא הייתה משאית.

זה היה הכלב שלי.

יש לו כוח מטרף!

עם כל המשקל שלי (ויש משקל)

הגוש שרירים הזה גרר אותי על פני האדמה, העיף אותי כאילו אני נוצה.

כולי כואבת, חבולה.

למזלי זה הסתיים במכות יבשות וכמה שפשופים לא נעימים.

עכשיו אני כועסת על עצמי כי ממש כעסתי עליו ואני לא בטוחה שהוא הבין על מה אני כועסת.

כואב לי בגוף וכואב לי בלב.